ערביי ישראל והמסע שנכשל
|
המכון הישראלי לדמוקרטיה שיתף אותנו במיזם שנכשל ובכך אִפשר לנו להבין טוב יותר את רוב עמדות היהודיות והערביות ולהפיק לקחים ממה שקרה. הוא הפיק מניסיון זה לקח חשוב, ולא שילב ערבים בצוות שניסח את מיזם הדגל שלו - "חוקה בהסכמה". מעניין אלו לקחים ומסקנות יפיק הציבור הדתי
של מי הארץ הזאת? מסע לניסוח אמנה יהודית-ערבית בישראל, עורך: עוזי בנזימן, המכון הישראלי לדמוקרטיה, ישראל, תשס"ז, 331 עמודים
יצחק גייגר
ישנן סוגיות שאנו נוטים לדחוק אותן מתודעתנו. אלו בדרך כלל סוגיות מעצבנות, מורכבות ולא נעימות. אלא שהדחקה איננה פותרת בעיה, כך שבסופו של דבר, אנו נאלצים להתייצב מול המציאות ללא כחל ושׂרק.
היחס לערביי מדינת ישראל היא סוגיה כזאת עבור החברה הדתית (כולל החרדית). מפליא עד כמה גדולה הבורוּת בקרב הציבור הדתי ביחס לערביי ישראל. נתונים בסיסיים כמו מספרם, שיעורם באוכלוסייה, הרכבם החברתי והאתני, השכלתם, דתם, תרבותם, מצוקותיהם ועוד, אינם ידועים לרבים בחברה הדתית. למעשה, מרבית החברה הדתית (ולא רק הדתית) מפתחת שורה של דימויים שליליים בעיקרם על ערביי ישראל, חלקם בעלי בסיס כלשהו וחלקם מופרכים לחלוטין.
דימויים אלה, הניזונים מיחס שלילי לגוי באשר הוא גוי בכלל, ומיחס שלילי לערבים ומוסלמים בפרט עקב המאבק על ארץ ישראל, משמשים מקור לרבים בחברה הדתית להבנת מערכת היחסים בין יהודים לערבים, לגיבוש מדיניות רצויה ולהתנהגות בפועל כלפיהם. לפי ההבנה של רבים בחברה הדתית, אין תקנה למערכת היחסים בין יהודים לערבים ולפיכך הפתרון היחיד הוא גירוש כלל הערבים מארץ ישראל (מכאן הסיסמה הנפוצה בקרב בני הנוער "כהנא צדק"). הם סבורים, אם כך – ובתוספת המימרה התלמודית "אתם [=עם ישראל] קרויים 'אדם' ואין אומות העולם קרויים 'אדם' " – כי אין מקום ליחס אנושי כלפי הערבים וניתן לזלזל בכבודם ואף בחייהם.
למעשה, רבים סבורים שאין היום מקום לקיום הלכות המסדירות יחסים הוגנים עם גויים "משום איבה" או "מפני דרכי שלום", שכן במדינה יהודית ריבונית "יד ישראל תקיפה" ואין לנו לחשוש מאיבת הגויים, מה עוד "שעִמנו א-ל" ואנו מצויים בתהליך גאולה בלתי הפיך הפותר אותנו מהתחשבות במציאות במדינת ישראל ובעולם. יתר על כן, כל הטוען לחובת מתן יחס אנושי לגויים בכלל ולערביי ישראל בפרט, מזוהה מיד עם השמאלנים הכופרים ועוכרי ישראל, גם אם לדעתו זכות העם היהודי על ארץ ישראל כולה בלתי ניתנת לערעור והוא מקפיד על קלה כבחמורה.
מובן שהספר שלפנינו איננו מיועד לאלו שאינם רוצים לדעת ואינם רוצים להעניק פנים אנושיות לערבים. ספר זה מיועד למי שרוצה להבין טוב יותר את המאווים של היהודים והערבים, את הקשיים שלהם ואת טענותיהם. זאת הזדמנות לעקוב אחר דו-שיח שהתקיים בשפה העברית בחסות המכון הישראלי לדמוקרטיה בין פרטים בשתי החברות, בעיקר אנשי אקדמיה, בניסיון להגיע לאיזושהי הסכמה ביניהן. אז נכון שהרכב שתי הקבוצות איננו משקף כראוי את שתי החברות – בקבוצה היהודית היה ייצוג עלוב לימין ובקבוצה הערבית לא היה נציג של הפלג הקיצוני יותר של התנועה האסלאמית – אך נראה שהדבר לא מנע מרוב העמדות והטענות המצויות בקרב שתי החברות מלבוא לידי ביטוי.
הספר שלפנינו מורכב מעשרים ואחד פרקים, מהם עשרים המסכמים עשרים מפגשים שנערכו בין חברי שתי הקבוצות בשנים 2001-1999, ופרק נוסף בו התאפשר לחלק מחברי הקבוצות לומר את אשר על ליבם על התהליך שעברו יחד ועל התוצאה שלו. עשרים הפרקים הראשונים בנויים מתקצירים של דברי המשתתפים, כשלעתים קרובות הוסיף העורך ציטוט מדבריהם. מובן כי סקירת כל מפגש בפני עצמו גורמת לכך שטיעונים שונים חוזרים על עצמם פעם אחר פעם, אך דווקא חזרה זאת מדגישה את מרכזיות אותם טיעונים השבים ועולים פעם אחר פעם.
כאן אנו מגיעים לאותו טיעון אשר נשזר לאורך כל המפגשים ובסופו של דבר הכשיל את הניסיון להגיע להסכם כלשהו: טענת הנציגים הערביים שלא ניתן להגיע להסכמה ללא ביטול אופייה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, וסירוב החברים בקבוצה היהודית להסכים עם טיעון זה. עמידת הנציגים הערביים על דרישתם זו, טענתם שכל האחריות לשינוי יחסי יהודים-ערבים מוטלת על הרוב היהודי ושעל היהודים לתקן את העוול שהם גרמו לערבים, והתנגדותם להזדהות באופן כלשהו עם המדינה היהודית (כולל סירוב לשירות לאומי במקום שירות צבאי) הרתיעה את הנציגים היהודיים מלהרחיק לכת לקראת הערבים. חדים כתער הם דבריה של פרופ' רות גביזון:
"לא יהיה הסכם, לא תהיה אמנה, בלי השלמה עם הגדרת ישראל את עצמה כמדינה יהודית ודמוקרטית… משום כך הם [הערבים] אינם יכולים להתלונן שמסתכלים עליהם בחשדנות, כאילו הם אויבים פוטנציאליים. אמנם רובם לא יטמינו פצצות, אבל רובם שונאים אותך ומחכים למפלתך" (עמ' 325).
"חובה להגיד להם [לערבים] 'זה לא פיקניק; זה לא חד-סטרי; גם לכם יש אחריות', ולא רק לרַצות אותם ולפייס אותם. זו עמדה מוטעית לא רק מבחינת 'הכבוד היהודי', אלא גם מבחינת הסיכוי ליישב את הסכסוך. אני מאמינה בכל לבי שחלק מן הבעיה ליישב את הסכסוך הוא שחלק מן הציבור בישראל משדר לערבים שהם יכולים לקבל הרבה יותר בלי לקבל לגיטימציה… עד שהכללים האלה לא יהיו ברורים, וכל עוד המיעוט יהיה מפחיד, תמיד יהיו יהודים שיגידו 'אתם פראיירים', ובמידה מסוימת של צדק… [חלק מהיהודים] מאבדים את היכולת להבחין בין העמדה הקבילה והמובנת של כל הערבים, 'איננו שמחים שיש פה מדינה יהודית', לבין העמדה הבלתי קבילה והמסוכנת, 'מדינה יהודית פה איננה לגיטימית, ולכן צריך להוקיע אותה ולהילחם נגדה, כי אין אופציה נורמטיבית אחרת'. למסר כזה אינני מוכנה לתת לגיטימציה במדינה יהודית" (עמ' 327).
מעניין היה לעקוב אחר עמדת הדתיים שבין החברים בקבוצה היהודית. אחד מהם, הרב יואל בן-נון, חדל להגיע למפגשים לאחר ששאלותיו לא קיבלו מענה מספק ולאחר שהבין לאן נושבת הרוח. ואילו שני אנשי אוניברסיטת בר-אילן, הפרופסורים אליעזר דון-יחיא ואלה בלפר ניסו להעתיק ליחסי יהודים-ערבים את דגם יחסי דתיים-חילוניים, כלומר, להגיע להסדרים מעשיים מבלי להכריע בסוגיות הערכיות. אך התברר כי שיטה זו ליישוב מחלוקות ניתנת ליישום כשקיימת תשתית ערכית בסיסית משותפת, אך לא כשתשתית זו נעדרת.
ישר כוח למכון הישראלי לדמוקרטיה, אשר שיתף אותנו במיזם שנכשל ובכך אִפשר לנו להבין טוב יותר את רוב עמדות היהודיות והערביות, ולהפיק לקחים ממה שקרה. גם המכון הישראלי לדמוקרטיה הפיק מניסיון זה לקח חשוב: הוא לא שילב ערבים בצוות שניסח את מיזם הדגל שלו, חוקה בהסכמה. מעניין אלו לקחים ומסקנות יפיק הציבור הדתי.
ד"ר יצחק גייגר הוא מורה באולפנת עפרה ובישיבה התיכונית מדעית במעלה אדומים.
יצחק גייגר
ישנן סוגיות שאנו נוטים לדחוק אותן מתודעתנו. אלו בדרך כלל סוגיות מעצבנות, מורכבות ולא נעימות. אלא שהדחקה איננה פותרת בעיה, כך שבסופו של דבר, אנו נאלצים להתייצב מול המציאות ללא כחל ושׂרק.
היחס לערביי מדינת ישראל היא סוגיה כזאת עבור החברה הדתית (כולל החרדית). מפליא עד כמה גדולה הבורוּת בקרב הציבור הדתי ביחס לערביי ישראל. נתונים בסיסיים כמו מספרם, שיעורם באוכלוסייה, הרכבם החברתי והאתני, השכלתם, דתם, תרבותם, מצוקותיהם ועוד, אינם ידועים לרבים בחברה הדתית. למעשה, מרבית החברה הדתית (ולא רק הדתית) מפתחת שורה של דימויים שליליים בעיקרם על ערביי ישראל, חלקם בעלי בסיס כלשהו וחלקם מופרכים לחלוטין.
דימויים אלה, הניזונים מיחס שלילי לגוי באשר הוא גוי בכלל, ומיחס שלילי לערבים ומוסלמים בפרט עקב המאבק על ארץ ישראל, משמשים מקור לרבים בחברה הדתית להבנת מערכת היחסים בין יהודים לערבים, לגיבוש מדיניות רצויה ולהתנהגות בפועל כלפיהם. לפי ההבנה של רבים בחברה הדתית, אין תקנה למערכת היחסים בין יהודים לערבים ולפיכך הפתרון היחיד הוא גירוש כלל הערבים מארץ ישראל (מכאן הסיסמה הנפוצה בקרב בני הנוער "כהנא צדק"). הם סבורים, אם כך – ובתוספת המימרה התלמודית "אתם [=עם ישראל] קרויים 'אדם' ואין אומות העולם קרויים 'אדם' " – כי אין מקום ליחס אנושי כלפי הערבים וניתן לזלזל בכבודם ואף בחייהם.
למעשה, רבים סבורים שאין היום מקום לקיום הלכות המסדירות יחסים הוגנים עם גויים "משום איבה" או "מפני דרכי שלום", שכן במדינה יהודית ריבונית "יד ישראל תקיפה" ואין לנו לחשוש מאיבת הגויים, מה עוד "שעִמנו א-ל" ואנו מצויים בתהליך גאולה בלתי הפיך הפותר אותנו מהתחשבות במציאות במדינת ישראל ובעולם. יתר על כן, כל הטוען לחובת מתן יחס אנושי לגויים בכלל ולערביי ישראל בפרט, מזוהה מיד עם השמאלנים הכופרים ועוכרי ישראל, גם אם לדעתו זכות העם היהודי על ארץ ישראל כולה בלתי ניתנת לערעור והוא מקפיד על קלה כבחמורה.
מובן שהספר שלפנינו איננו מיועד לאלו שאינם רוצים לדעת ואינם רוצים להעניק פנים אנושיות לערבים. ספר זה מיועד למי שרוצה להבין טוב יותר את המאווים של היהודים והערבים, את הקשיים שלהם ואת טענותיהם. זאת הזדמנות לעקוב אחר דו-שיח שהתקיים בשפה העברית בחסות המכון הישראלי לדמוקרטיה בין פרטים בשתי החברות, בעיקר אנשי אקדמיה, בניסיון להגיע לאיזושהי הסכמה ביניהן. אז נכון שהרכב שתי הקבוצות איננו משקף כראוי את שתי החברות – בקבוצה היהודית היה ייצוג עלוב לימין ובקבוצה הערבית לא היה נציג של הפלג הקיצוני יותר של התנועה האסלאמית – אך נראה שהדבר לא מנע מרוב העמדות והטענות המצויות בקרב שתי החברות מלבוא לידי ביטוי.
הספר שלפנינו מורכב מעשרים ואחד פרקים, מהם עשרים המסכמים עשרים מפגשים שנערכו בין חברי שתי הקבוצות בשנים 2001-1999, ופרק נוסף בו התאפשר לחלק מחברי הקבוצות לומר את אשר על ליבם על התהליך שעברו יחד ועל התוצאה שלו. עשרים הפרקים הראשונים בנויים מתקצירים של דברי המשתתפים, כשלעתים קרובות הוסיף העורך ציטוט מדבריהם. מובן כי סקירת כל מפגש בפני עצמו גורמת לכך שטיעונים שונים חוזרים על עצמם פעם אחר פעם, אך דווקא חזרה זאת מדגישה את מרכזיות אותם טיעונים השבים ועולים פעם אחר פעם.
כאן אנו מגיעים לאותו טיעון אשר נשזר לאורך כל המפגשים ובסופו של דבר הכשיל את הניסיון להגיע להסכם כלשהו: טענת הנציגים הערביים שלא ניתן להגיע להסכמה ללא ביטול אופייה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, וסירוב החברים בקבוצה היהודית להסכים עם טיעון זה. עמידת הנציגים הערביים על דרישתם זו, טענתם שכל האחריות לשינוי יחסי יהודים-ערבים מוטלת על הרוב היהודי ושעל היהודים לתקן את העוול שהם גרמו לערבים, והתנגדותם להזדהות באופן כלשהו עם המדינה היהודית (כולל סירוב לשירות לאומי במקום שירות צבאי) הרתיעה את הנציגים היהודיים מלהרחיק לכת לקראת הערבים. חדים כתער הם דבריה של פרופ' רות גביזון:
"לא יהיה הסכם, לא תהיה אמנה, בלי השלמה עם הגדרת ישראל את עצמה כמדינה יהודית ודמוקרטית… משום כך הם [הערבים] אינם יכולים להתלונן שמסתכלים עליהם בחשדנות, כאילו הם אויבים פוטנציאליים. אמנם רובם לא יטמינו פצצות, אבל רובם שונאים אותך ומחכים למפלתך" (עמ' 325).
"חובה להגיד להם [לערבים] 'זה לא פיקניק; זה לא חד-סטרי; גם לכם יש אחריות', ולא רק לרַצות אותם ולפייס אותם. זו עמדה מוטעית לא רק מבחינת 'הכבוד היהודי', אלא גם מבחינת הסיכוי ליישב את הסכסוך. אני מאמינה בכל לבי שחלק מן הבעיה ליישב את הסכסוך הוא שחלק מן הציבור בישראל משדר לערבים שהם יכולים לקבל הרבה יותר בלי לקבל לגיטימציה… עד שהכללים האלה לא יהיו ברורים, וכל עוד המיעוט יהיה מפחיד, תמיד יהיו יהודים שיגידו 'אתם פראיירים', ובמידה מסוימת של צדק… [חלק מהיהודים] מאבדים את היכולת להבחין בין העמדה הקבילה והמובנת של כל הערבים, 'איננו שמחים שיש פה מדינה יהודית', לבין העמדה הבלתי קבילה והמסוכנת, 'מדינה יהודית פה איננה לגיטימית, ולכן צריך להוקיע אותה ולהילחם נגדה, כי אין אופציה נורמטיבית אחרת'. למסר כזה אינני מוכנה לתת לגיטימציה במדינה יהודית" (עמ' 327).
מעניין היה לעקוב אחר עמדת הדתיים שבין החברים בקבוצה היהודית. אחד מהם, הרב יואל בן-נון, חדל להגיע למפגשים לאחר ששאלותיו לא קיבלו מענה מספק ולאחר שהבין לאן נושבת הרוח. ואילו שני אנשי אוניברסיטת בר-אילן, הפרופסורים אליעזר דון-יחיא ואלה בלפר ניסו להעתיק ליחסי יהודים-ערבים את דגם יחסי דתיים-חילוניים, כלומר, להגיע להסדרים מעשיים מבלי להכריע בסוגיות הערכיות. אך התברר כי שיטה זו ליישוב מחלוקות ניתנת ליישום כשקיימת תשתית ערכית בסיסית משותפת, אך לא כשתשתית זו נעדרת.
ישר כוח למכון הישראלי לדמוקרטיה, אשר שיתף אותנו במיזם שנכשל ובכך אִפשר לנו להבין טוב יותר את רוב עמדות היהודיות והערביות, ולהפיק לקחים ממה שקרה. גם המכון הישראלי לדמוקרטיה הפיק מניסיון זה לקח חשוב: הוא לא שילב ערבים בצוות שניסח את מיזם הדגל שלו, חוקה בהסכמה. מעניין אלו לקחים ומסקנות יפיק הציבור הדתי.
ד"ר יצחק גייגר הוא מורה באולפנת עפרה ובישיבה התיכונית מדעית במעלה אדומים.
הוספת תגובה