מהי זכותנו על הארץ הזאת? מדריך למשתמש

פעם כשהייתי ילד (בעיקר במחשבה), ושאלו אותי ''מה הזכות שלך על המדינה?'' עניתי מיד וללא היסוס: ''מה זאת אומרת, זאת הרי המדינה שלי. למה אני פה? כי זה שלי!'' היום אני כבר מבין שזאת תשובה רגשית של ילד שמנסים לקחת לו את הצעצוע האהוב. עברו שנים, הפסקנו ללכת לגן, סיימנו בגרות, שירתנו בצבא, למדנו דבר אחד או שנים על החיים. גם ההשקפה שלי לגבי זכותי על המדינה שינתה פניה, אך אני עדיין נתקל באנשים מבוגרים, שמשיבים לי את אותה תשובה ילדותית – רכושנית.

לפני שאני יורד לעומק הדיון בטיעונים לזכותנו על ארצנו, אומר דבר שתמיד הפליא אותי והוא העיסוק התדיר בשאלת הצידוקים שאנו נותנים להיותנו חיים בארץ, הצידוקים שאנו מחפשים לזהותנו. במובן זה אנו חריגים בנוף העולמי. אני לא רואה צרפתי, אמריקאי או עיראקי שקמים בבוקר ותוהים לגבי זכותם על ארצם או מחטטים בזהותם. זאת על אחת כמה וכמה כאשר מדובר באחד העמים העתיקים, בעל תרבות יוצאת דופן. אני מזהה בכך מעין פתולוגיה יהודית הצריכה כל העת את אישורו של האחר להצדקת קיומה ואולי זה מה שעושה אותנו כל כך מיוחדים. כל הגמרא מבוססת על מוטיב הווכחנות, השאלה והתשובה. תמיד דימיתי את היהודים בתור הילד החנון של השכונה העולמית, כולם פחות או יותר מקנאים בו, קל להטיח בו האשמות שווא, כיף להתעלל בו ואילו הוא – מתבודד לו בפינה, כולו זעוף ומלא תחנונים ועוד טוען שהוא הנבחר מכולם.ואולי ברובד העמוק של הדחף שלנו לחפש את הצידוקים להיותנו כאן, מסתתר הארכיטיפ של התודעה היהודית הכללית הקורא לנו 'להיות אור לגויים', כדי לבסס את היותנו 'העם הנבחר'. אולי משום כך בוחנים אותנו כל הזמן ומציבים לנו קריטריונים מוסריים שאף אומה לא הייתה עומדת.

בזה אילו היא הייתה נמצאת באותם תנאים?!

הזכות שלי על ארצי דומה לאותו אחד שעומד בתור למשרד הפנים ומבקש אזרחות. מגיע פקיד מרושע ומעיף אותו מהתור לאיזה אלפיים שנה. ואז הוא חוזר לתור ומתברר שאת הפקיד המרושע כבר מזמן העיפו. בינתיים כבר עקפו אותו בתור הרומאים, הסולג'וקים, הממלוכים, הצלבנים, הטורקים, והבריטים. ועכשיו הפלשתינאים פתאום נזכרו שהם בעצם עם. ואילו היהודי עומד חסר אונים בין הפטיש של הגרמנים לסדן של הערבים ומנופף עם המספר 70 לספירה שעוד הספיק לקחת כשהיה פה בפעם הראשונה. ומה עושים? כל אחד רוצה טריטוריה להגדרה עצמית. אז מגיע הסניגור הדתי וטוען שאלוהים הבטיח לו את הארץ, ולראייה הוא מוציא את ספרו שם הוא מוכיח את הדבר. הקטגור לא נשאר חייב – ושולף גם הוא ספר שטוען שגם לו אלוהים הבטיח את הארץ . בקיצור לא הולך.

מגיע דוד. ב. גוריון ושולף את הטיעון ההיסטורי ולשם כך משתמש במשל הבית: "הייתי אומר ככה: זהו מעשה במשפחה שבנתה בית גדול בן חמישים חדרים וישבה בו. בא אויב ונישל אותה בכוח, עקר אותה מביתה, והמשפחה נתפזרה. הבית עבר מיד ליד כמה וכמה פעמים, נהרס במידה רבה, מתוך הזנחה ומריבות. לבסוף חזרו כמה מבני המשפחה ומצאו חמישה חדרים תפוסים על ידי אחרים, ושאר החדרים הרוסים ומוזנחים ולא יסכנו לדירת אנשים. בני המשפחה אמרו לדיירים: אין אנו רוצים לגרש אתכם, הישארו בחדרים שתפסתם, אנחנו נתיישב בחדרים העזובים, נתקן אותם ונכשירם לשיכון . המשפחה התיישבה בכמה חדרים. והנה  באו בני משפחה נוספים וגם הם רצו לתקן כמה חדרים עזובים ולשבת בהם, ואז אומרים פתאום הדיירים: לא, אין אנו רוצים בשכנים נוספים, החדרים הריקים, אין אנו גרים בהם, ואין אנו רוצים שאתם תגורו בהם ושאתם תתקנו אותם, הבית הוא ביתנו. גם עתה בני המשפחה אינם אומרים לזרים: "תצאו אתם זהו ביתנו". הם אומרים: "השארו במקומכם, אם כי אתם פה רק מתמול שלשום, אנו אפילו מוכנים לסייע לכם לתיקון חדריכם – אם תרצו בכך. אבל אנה אל תפריעו לנו להשתכן ולהתיישב  בכל אותם חדרים שאנו נציל מהרס ועזובה. ואם כי בשכנות המקום יש בתים גדולים ריקים למחצה, והם שייכים למשפחות הדיירים הזרים, ואין אנו אומרים לדיירים אלא, "תעברו לאחד הבתים ההם". אנו אומרים להם: "השארו במקומכם, ואנחנו נתיישב בחדרים של ביתנו אנו, ונהיה שכנים טובים".

ואם הטיעון ההיסטורי נראה לכם קצת ארכאי, כי מה אשמים הפלסטינים בכך שהרומאים סילקו אותנו מכאן. מגיע עמוס עוז ושולף את הטיעון המוסרי בדבר זכותנו על ארצנו. ואת זה הוא מתאר איך לא – במשל: "השתמשתי במשל הקרש והטובע להסביר את צדקת הציונות. גזרתי על עצמי הפרדה חמורה בין מניעיה הפנימיים של שיבת ציון ובין צידוקה כלפי הזולת (ההדגשה היא במקור). הזכרון, הקשר ההיסטורי, הגעגועים, הרדיפות והכמיהה הם מניעי שיבת ציון. צידוקה כלפי הערבים יושבי הארץ הוא צדקת הטובע הנאחז בקרש היחיד שהוא מסוגל להיאחז בו (למה דווקא בקרש זה? כאן הסבר כולו שייך לתחום המניעים: לשום מקום אחר לא היו היהודים באים כך, לחדש את עצמאותם ולהיות לעם). והטובע הנאחז בקרש זכאי, על פי כללי הצדק הטבעי, האובייקטיבי, האוניברסלי, לפנות לו מקום על הקרש, גם אם לשם כך עליו להזיז הצידה את יושביו. גם אם יושבי הקרש מאלצים אותו לעשות זאת בכוח. אבל אין לו זכות טבעית להדוף המימה את יושביו האחרים של הקרש. והוא ההבדל המוסרי שבין  'יהוד' יפו ורמלה ובין 'יהוד' שכם ורמאללה. והוא הצידוק המוסרי של חלוקת הארץ בין שני עמיה".

ואם גם זה לא מספק את התביעה, אז ניתן להוסיף את הטיעון המעשי – כפי שמובא על ידי פרופ' רות גביזון: "עליית היהודים לארץ ישראל שונה מתופעות קולוניאליסטיות, הן מבחינת מעמדם בארצות המוצא והן מבחינת זיקתם לארץ ישראל: היהודים החיו בגלות: הם היו זרים במקומות רבים סבלו מרדיפות קשות: והמקום היחיד בעולם שבו נהנו אי פעם מריבונות מדינית היה ארץ ישראל. ודאי שחירותם לעשות זאת הייתה גדולה יותר מחירותם של האנגלים והספרדים שכבשו את יבשת אמריקה. לקיומה ולחוסנה של ישראל יש השלכות חשובות על מצבם של היהודים בארץ ובעולם. יש לזכור כי הציונות הופיעה כמענה לשתי בעיות מובחנות אך קשורות זו בזו: מצוקת הרדיפה והפוגרומים מאידך גיסא. ותופעת ההתבוללות והיטשטשות הזהות היהודית מאידך גיסא. היחס בין שתי הבעיות הללו מורכב. רדיפות קשות יוצרות תמריץ להתבוללות, אבל גם מקשות עליה. דווקא במצב של ביטחון פיזי יחסי ושגשוג, נעשית ההתבוללות אפשרית ואף מושכת. מצד שני, במקרים רבים ההחלטה להיטמע ולהשתלב החברה זרה לא פטרה את היהודים משנאה אנטישמית: לעיתים היא דווקא שימשה לה תמריץ מעורר. ישראל מעניקה ליהודים החיים בה אפשרות לקיים חיים יהודיים מלאים יותר מאשר בתפוצות, במיוחד ליהודי החילוני. משום שהיא המקום היחיד שבו אין הוא בחזקת מיעוט. התרבות הציבורית של המדינה היא יהודית - עברית. שפת המדינה היא עברית. החגים הלאומיים והשיח הציבורי קשורים קשר בל יינתק להיסטוריה ולגורל היהודיים. ליהודים יש שליטה על אדמות המדינה, ועל ההגירה ממנה ואליה ועל ההגנה על האוכלוסייה האזרחית שלה. אפשר לומר שהדרישה מן העם היהודי לוותר על מדינתו פירושה תביעה להתאבדות לאומית".  

ולסיכום ניתן לומר שליהודים החוזרים לארצם יש זכות להתיישב כאן זאת על פי התנ"ך למי שמאמין, זכותנו כאן מעוגנת באלפי שנות היסטוריה ארכיאולוגית, ולא לשכוח שתמיד התקיימה כאן התיישבות של יהודים. הזכות שלנו נובעת הן מטיעונים מוסריים שזהו המפלט היחיד ליהודי מפני זוועות השנאה. כי זהו המקום היחיד שבו הוא יכול להגן על עצמו מבלי לסמוך על אחרים.

שנת עצמאות 61 מאושרת לכולם.

תמונה: דוד בן גוריון, אתר הסוכנות היהודית