גם ישראלית וגם יהודית
|
אלוף בן קובע ("יהודית או ישראלית", "הארץ", 10.3), כי המאבק על גורל השטחים הוא בעצם נגזרת משנית של המאבק האמיתי על דמות המדינה: "יהודית או ישראלית, הפנים לעבר או לעתיד, להסתגרות או לפתיחות". לדבריו, בנימין נתניהו עומד בראש מחנה מגובש שהוא לאומ(נ)י ומדגיש את היהודיות ואת העבר, ומולו עומד מחנה לא מגובש, הרוצה יותר דמוקרטיה, עתיד, אזרחיות, ישראליות.
בן "נכנע" כאן לאחד המאפיינים הבולטים של השיח הציבורי שלנו - מדבר בניגודים, במערכות כמו בינאריות, ובין צמדי הניגודים יש קשר הדוק. צד אחד במשוואת הניגודים הוא ה"טובים" ו"כוחות האור", והשני הוא ה"רעים" או "כוחות החושך". השמאל הוא הנוטה אל העתיד, הקידמה והצדק החברתי, ואילו נתניהו ו"המחנה הלאומי" אוהדים את הזיקה ההיסטורית לעם ולארץ ואת צה"ל.
כמו כן מציין בן, כי הקרב מתנהל רק בציבור היהודי שאינו "ערבים" או "חרדים". לא ברור היכן נכללת הציונות הדתית שכן בן קובע, כי למרות הגידול של שתי קבוצות אלה פערים תרבותיים יביאו לכך, ש"הישראלים-היהודים שנוסעים בשבת ולא מניחים תפילין ישלטו במדינה גם בעתיד". גם התייחסותו אל הערבים אינה ברורה, שכן "השמאל נקרע בין האינטרס הפוליטי, שמחייב אותו לחבור לערבים ולשלב אותם בחברה היהודית, לבין רצונו בלגיטימציה, שמביא אותו לעמדות יותר ביטחוניסטיות ופחות דמוקרטיות".
הוויכוח הפנימי על דמות המדינה הוא אכן קריטי, והמחלוקת בעניין השטחים נגזרת ממנו. אך בן טועה בהציבו את הוויכוח במונחים בינאריים כאלה, כי עצם ההעמדה הזאת מסכלת את הסיכוי שישראל תוכל לגבש לעצמה מדיניות ברורה, שתשקף את חיוניות השילוב של שני המרכיבים החיוניים של זהותה: יהודית וגם דמוקרטית, לאומית וגם מחויבת לזכויות אדם אוניוורסליות.
כך היתה הציונות במיטבה. רק השילוב הזה נותן למפעל של מדינת ישראל חיוניות וזכות קיום. רק הוא מאפשר יצירת שדרה מרכזית של קונסנסוס, שתאפשר התייצבות של רוב גדול ויציב של החברה הישראלית מאחורי החלטות אמיצות וקשות של המנהיגות הנבחרת.
הקונסנסוס הזה מחייב לשמור הן על לאומיות והן על צדק חברתי. על צה"ל להישאר צבא העם, עומד מעל מחלוקת פוליטית אך נתון לביקורת על אופן השימוש בו ובכוחו. אסור להתרכז רק בקימום העבר ולהתעלם מהזכויות של מי שחיים כאן עתה, יהודים ולא יהודים כאחד, ורווחתם. אך גם אי אפשר להתחיל כאן חיים של אומה חדשה שהארץ הזאת אינה גם מולדתה ההיסטורית. מדינת ישראל נועדה להיות המקום האחד שבו יהודים הם רוב והם נהנים מהגדרה עצמית, וגם לאפשר להם להיות חברים מלאים במשפחת העמים.
אין כאן או לאומיות או דמוקרטיות; יהודיות או דמוקרטיה; יהודית או ישראלית. המיעוט הערבי אף הוא אינו רק דמוקרטי; הוא לאומי, וזהותו הלאומית-התרבותית שונה מזאת של הרוב היהודי במדינה. לכן ישראל היא יהודית ודמוקרטית, יהודית (כי יש בה רוב יהודי ותרבות ציבורית יהודית והגדרה עצמית יהודית) וגם ישראלית (מדינה שבה כל האזרחים, ורק האזרחים, משתתפים בהכרעות הדמוקרטיות בעבור המדינה). לא נכון לתת לשום מחנה מהמחנות לרכוש לעצמו מונופולין על אחד מהמרכיבים האלה ולהדיר ממנו את האחרים. כי אז נאבד כל לכידות ערכית במדינה ולא נוכל לשמר את אופיה כיהודית או כדמוקרטית.
הכותבת היא הנשיאה המייסדת של מרכז מציל"ה למחשבה ציונית, יהודית, ליברלית והומניסטית
הוספת תגובה