האתגר היהודי של השלטון
|
החוק הדורש רישום דת ולאום מחייב לעתים את בית המשפט להתערב – שלא כרצוי - בנושאים אידיאולוגיים. לגופו של דבר, חיוני להפריד את המחלוקת בענייני "מיהו יהודי" למרכיביה. יש לקיים מרשם תושבים מרחיב ושקוף שיאפשר הגדרה עצמית יהודית לכל – עם אפשרות בדיקה לכל קהילה כי האפיון העצמי מתאים גם לה. אזרחות מכוח שבות יש להעניק למי שקשור זהותית עם העם היהודי ותחייתו הלאומית. ויש לבטל את המונופולין הדתי על ענייני נישואין וגירושין ולשמר מסגרת זו למי שחפץ בה בלבד.
טוב היה עושה בית המשפט לו היה נמנע מלהתערב במחלוקות האידיאולוגיות, אלא שאין לו ברירה. עליו לפרש את החוקים, וחוק הקובע רישום אדם בסעיפי לאום ודת מזמין פרשנות ופסיקה שיש בהן נקיטת עמדה במחלוקת אידיאולוגית. אם הכנסת רוצה שבית המשפט לא יתערב, עליה להגיע לפתרון שאפשר לחיות אתו. בית המשפט, בהחלטתו האחרונה בעניין רישום הגרים, נותן לה הזדמנות נוספת לכך.
אחת ההזדמנויות הבולטות ביותר בעבר הייתה בפרשת שליט, בשנים 69-70. בנימין שליט, שהיה נשוי ללא-יהודיה, רצה כי ילדיהם יירשמו כיהודים רק בסעיף הלאום ובית המשפט העליון פסק, ברוב של 5 נגד 4, כי יש להיענות לשליט (אם כי הובהר שהפסיקה מצומצמת למרשם האוכלוסין). אפשר היה לפתור את הקושי באמצעות ביטול סעיף הלאום או באמצעות הנחיות מפורשות לעניין המרשם בלבד. אלא שהכנסת הגיבה באמצעות תיקון מקיף דווקא בחוק השבות: הגדרת "יהודי" כמי שנולד לאם יהודייה או שנתגייר. במקביל הורחבה מאוד הזכאות לעלייה והוחלה גם על בני משפחה של יהודים עד דור שלישי, בלי קשר לזיקתם ליהדות כעם או כדת. המחלוקת דאז, הסמלית בעיקרה, לבשה בינתיים גם היבטים מעשיים בתחום השבות והנישואין והגיעה גם לסעיף הדת.
לכאורה, תיקון חוק השבות היה ניצחון של הממסד הדתי, אך כיום נראה שהיה זה ניצחון פירוס. חוק השבות המתוקן הביא, ויביא, לישראל מספרים גדולים של לא-יהודים מוצהרים, ואילו הבעיה של שמירת השערים אל הקולקטיב נותרה בעינה ואף התעצמה. אדרבה, המתיחות המתמדת סביב הגדרות "יהודי" ו"נתגייר" מגבירה את הניכור והכעס בין חלקי העם היהודי בארץ ובחו"ל.
הכרה גורפת של חוקי המדינה בכל זרמי היהדות ובתפיסותיהם לגבי "מיהו יהודי" כרוכה גם היא בקושי אמיתי. היא מחייבת את שומרי המצוות לנהל ספרי-יוחסין ולקיים מנגנונים לא-ממלכתיים, לשמירה על תפיסת היהדות שלהם. הם עושים זאת במדינות אחרות, אבל טרונייתם על הכורח "להפריט" את יהדותם במדינה האחת בעולם שיש בה רוב יהודי מובנת ואף מוצדקת.
הפתרון צריך לכלול גישה מרחיבה במרשם, אבל תוך הקפדה ברורה על שקיפות, שתאפשר לכל קבוצה לדעת אם מי שרשום כיהודי נחשב ככזה גם בעיניה (כלומר, המדינה תפטור את הקהילה האורתודוכסית הגדולה מניהול ספרי-יוחסין פרטיים ע"י כך שתנהל אותם בעצמה). אשר לזכאות לעלייה, זו צריכה להינתן למי שקשור משמעותית וזהותית עם הגדרה עצמית יהודית בישראל (וזהות יהודית ע"פ ההלכה אינה תנאי הכרחי לקשר כזה). זכאות לאזרחות חייבת לכלול גם נאמנות למדינה ולעקרונותיה. בענייני נישואין וגירושין דרושה אוטונומיה: הרוצים בכך יוכלו להינשא בלי קשר לזיקתם הדתית, וקהילות דתיות יוכלו לשמר את עצמן באמצעות הקפדה על כללי החברות ועל דיני המשפחה שלהן. פתרון מקיף כזה יספק לגיטימציה ממלכתית לרצון של שומרי המצוות למנוע פיחות במשמעות היהדות (לשיטתם) ולשמור על שעריהם בקפדנות. הויכוח על גבולות היהדות, ועל תרומת תפיסות מסוימות שלה לסיכויי השרידות והשגשוג של העם היהודי יימשך במקום ההולם- ברמה התיאולוגית, התרבותית והחינוכית.
אם תוכל ממשלת האחדות להביא את הכנסת לפריצת-דרך חיונית בעניין זה, יהיה זה להן ולנו הישג חשוב.
אחת ההזדמנויות הבולטות ביותר בעבר הייתה בפרשת שליט, בשנים 69-70. בנימין שליט, שהיה נשוי ללא-יהודיה, רצה כי ילדיהם יירשמו כיהודים רק בסעיף הלאום ובית המשפט העליון פסק, ברוב של 5 נגד 4, כי יש להיענות לשליט (אם כי הובהר שהפסיקה מצומצמת למרשם האוכלוסין). אפשר היה לפתור את הקושי באמצעות ביטול סעיף הלאום או באמצעות הנחיות מפורשות לעניין המרשם בלבד. אלא שהכנסת הגיבה באמצעות תיקון מקיף דווקא בחוק השבות: הגדרת "יהודי" כמי שנולד לאם יהודייה או שנתגייר. במקביל הורחבה מאוד הזכאות לעלייה והוחלה גם על בני משפחה של יהודים עד דור שלישי, בלי קשר לזיקתם ליהדות כעם או כדת. המחלוקת דאז, הסמלית בעיקרה, לבשה בינתיים גם היבטים מעשיים בתחום השבות והנישואין והגיעה גם לסעיף הדת.
לכאורה, תיקון חוק השבות היה ניצחון של הממסד הדתי, אך כיום נראה שהיה זה ניצחון פירוס. חוק השבות המתוקן הביא, ויביא, לישראל מספרים גדולים של לא-יהודים מוצהרים, ואילו הבעיה של שמירת השערים אל הקולקטיב נותרה בעינה ואף התעצמה. אדרבה, המתיחות המתמדת סביב הגדרות "יהודי" ו"נתגייר" מגבירה את הניכור והכעס בין חלקי העם היהודי בארץ ובחו"ל.
הכרה גורפת של חוקי המדינה בכל זרמי היהדות ובתפיסותיהם לגבי "מיהו יהודי" כרוכה גם היא בקושי אמיתי. היא מחייבת את שומרי המצוות לנהל ספרי-יוחסין ולקיים מנגנונים לא-ממלכתיים, לשמירה על תפיסת היהדות שלהם. הם עושים זאת במדינות אחרות, אבל טרונייתם על הכורח "להפריט" את יהדותם במדינה האחת בעולם שיש בה רוב יהודי מובנת ואף מוצדקת.
הפתרון צריך לכלול גישה מרחיבה במרשם, אבל תוך הקפדה ברורה על שקיפות, שתאפשר לכל קבוצה לדעת אם מי שרשום כיהודי נחשב ככזה גם בעיניה (כלומר, המדינה תפטור את הקהילה האורתודוכסית הגדולה מניהול ספרי-יוחסין פרטיים ע"י כך שתנהל אותם בעצמה). אשר לזכאות לעלייה, זו צריכה להינתן למי שקשור משמעותית וזהותית עם הגדרה עצמית יהודית בישראל (וזהות יהודית ע"פ ההלכה אינה תנאי הכרחי לקשר כזה). זכאות לאזרחות חייבת לכלול גם נאמנות למדינה ולעקרונותיה. בענייני נישואין וגירושין דרושה אוטונומיה: הרוצים בכך יוכלו להינשא בלי קשר לזיקתם הדתית, וקהילות דתיות יוכלו לשמר את עצמן באמצעות הקפדה על כללי החברות ועל דיני המשפחה שלהן. פתרון מקיף כזה יספק לגיטימציה ממלכתית לרצון של שומרי המצוות למנוע פיחות במשמעות היהדות (לשיטתם) ולשמור על שעריהם בקפדנות. הויכוח על גבולות היהדות, ועל תרומת תפיסות מסוימות שלה לסיכויי השרידות והשגשוג של העם היהודי יימשך במקום ההולם- ברמה התיאולוגית, התרבותית והחינוכית.
אם תוכל ממשלת האחדות להביא את הכנסת לפריצת-דרך חיונית בעניין זה, יהיה זה להן ולנו הישג חשוב.
האתגר היהודי של השלטון.jpg - לכתבה המקורית
הוספת תגובה