מצפון ודת

 דמוקרטיה היא צורת משטר, לא מערכת של מוסר פוליטי.

 היא בנויה לאפשר חיים יחד גם בחברות שיש בהן מגוון של גישות מוסריות ושל אמונות דתיות.  שמירת כללי המשחק של הדמוקרטיה חשובה מאוד ליכולת הקיום של החברה.  לכן יש לשמירה זו ערך מוסרי עצמאי.  אבל בסופו של יום, אנחנו משתמשים בערכים המוסריים או הדתיים שלנו על מנת להעריך ולשפוט את התוצרים של הדמוקרטיה – חוקים או החלטות מדיניות אחרות.  כאשר אלה נוגדים את אמונותינו באופן עמוק ביותר – מותר לנו, ואולי אף מוטלת עלינו חובה, להעדיף את ערכי היסוד שלנו על פני החוק, גם אם יוטל עלינו עונש בשל כך.  זו המשמעות של ההכרה בחופש המצפון, וזו המשמעות של התביעה שתבענו במשפטי נירנברג.
 
במובן זה יש סימטריה בין קריאתם של הרבנים לא לתת יד להחלטת ההתנתקות כי אין לאף ממשלה נבחרת מנדט לוותר על שטחים שהובטחו לעם היהודי על ידי האלוהים,  ובין קריאתם של סרבנים משמאל לא לתת יד לפעולות בלתי מוסריות ולכיבוש המאפשר אותן. 
 
למרות דמיון זה, שני מאפיינים מייחדים לחומרה את קריאתו של כנס הרבנים להתנגד למימוש תכנית ההתנתקות.  הראשון הוא כי זו קריאה של מנהיגים דתיים ולא של בעלי מוסר מטעם עצמם.  השני הוא כי הערכים שמכוחם נקראים אנשים להתנגד למימוש החלטה מוסמכת של הממשלה אינם ערכי מוסר אוניברסליים אלא הבטחות וציוויים אלוהיים, שתוקפם רק כלפי מי שמאמינים בפירוש הזה של ההלכה.
 
אם צודקים סרבני המוסר, הרי שכולנו חייבים ללכת בעקבותיהם.  המוסר שמחייב אותם אמור לחייב גם אותנו.  אנחנו מענישים אותם ומבקרים אותם, ולא נושאים אותם על כפיים,  מפני שאנו סבורים כי הם מפרשים לא נכון את כללי המוסר האוניברסליים, ואיננו רוצים לתת להם כוח לסכל מדיניות הנראית לנו קבילה ואף חיונית (אף אם לא מושלמת), ולשבש את סדרי השלטון שלנו, בשם הפירוש השגוי שלהם למוסר (או למשפט הבינלאומי). ואכן, כוחם של הסרבנים משמאל היה מוגבל.  גם בקרב מי שסבור כי יש בעיות מוסריות רציניות בכיבוש ובהתנהלותו של צה"ל רק מיעוט קטן תומך בסרבנות. 
 
לעומת זאת, לרבנים יש קהל מאמינים גדול מעצם הגדרתם כסמכויות הלכתיות.  בנוסף, גם אם צודקים הרבנים בפירושם את ההלכה,  הם קוראים למאמיניהם לכפות על הרוב, יהודים ושאינם יהודים, שאינו מחויב להלכה, או אינו מפרש אותה כמותם, לחיות על פי הנורמות שלהם.  קריאת הרבנים מתבססת על הבטחה לעם היהודי, שמכוחה לא יכולה מדינת ישראל – בשום הליך ובשום רוב ובשום תנאי  - לקבוע את גבולותיה המדיניים כך שלא תסכל את זכותם של הפלסטינים להגדרה עצמית במדינתם. קריאה כזאת עלולה לסכל כל בסיס לפעולה מדינית משותפת. היא שואפת לחייב את ישראל לפעול, בשם הדת על פי פירוש מסוים שלה,  בניגוד למוסר ובניגוד למשפט הבינלאומי כמו גם בניגוד לאינטרס המדיני שלה. היא עלולה לחזק את היסודות הדתיים, שאין עמם פשרה, בכל הצדדים לסכסוך.  
 
מדינת ישראל לא תוכל לשבת בחיבוק ידיים לנוכח איום כה חמור על יכולת הפעולה שלה בעניינים קיומיים.  ביחסים המורכבים בין דת ומדינה שני הצדדים צריכים למנוע התנגשות חזיתית.  ישראל חייבת לשמור לעצמה חירות מדינית לפעול בהתאם לחובותיה ולאינטרסים שלה. אם רבנים יבקשו למנוע ממנה חירות זו בשם הדת – הם עלולים רק להחריף את ההתנגדות העמוקה לממסדים דתיים שכבר קיימת בחלקים של החברה הישראלית.  רבנים החרדים לשלום קהילותיהם, לאמינות מנהיגותם, ולשותפותם במפעל הישראלי חייבים לקבל על עצמם שלא לקרוא להגביל את פעולותיה של הממשלה הנבחרת בשם ערכים פרטיקולריים הנובעים מן הדת.  ויפה שעה אחת קודם.