להוציא את השבת מבית המשפט
פסיקת בית- בדין בעניין המסחר בקיבוצים בשבת נותנת למנהיגי הציבור בישראל הזדמנות נדירה לעשות מעשה. החלטתו נתקבלה על רקע התרחבות רבה בפעילות מסחרית בשבתות בכל האזורים, ובעיקר בקיבוצים ובמושבים. התרחבות זו מונעת על ידי כוחות כלכליים חזקים: היא מקבלת גיבוי אידיאולוגי מן המאבק המחריף בין דתיים וחילוניים, ומוצגת כניצחון החופש וזכויות היסוד על הממסד הדתי והכפייה הדתית.
אבל צריך להיות ברור שהחלטת בית הדין היא נקודה באמצע הדרך. לא סופה. ובדרך הזאת עלולים ליפול קורבנות רבים, כולל עוד חוליות חשובות באמון הציבור הדתי במערכת השיפוט בישראל. את החלטות בית המשפט יש להעריך על רקע תפישה כוללת יותר של הרצוי בעניין הסדרי השבת בחברה הישראלית היהודית. יכול להיות שאין תוחלת לניסיון להסדיר ולהגביל את הפעילות המסחרית בשבתות. אבל אז הניצחון הוא ניצחונה של חברה מסחרית וצרכנית, שלא ראוי לחגוג במונחים של חירות ושל זכויות יסוד. ליד כל מי ש"זכותם לקנות בשבת" מתממשת, נמצאים אלה הנאלצים לעשות שבתם חול ולשרת אותם. יתירה מזו, ליד קיבוצים ומרכזי קניות ש"זכותם לחופש עיסוק" הכוללת מסחר בשבת מוכרת, יימצאו בעלי חנויות עירוניים ושומרי מצוות בכלל בעמדת נחיתות כלכלית. אלה הן תוצאות קשות, גם אם הן בלתי נמנעות, וודאי אין הן סיבה לחגיגה.
הדינמיקה של החלטת בית הדין, החוק הקיים, הכוחות החברתיים-כלכליים- כל אלה לעומת הסטטוס קוו ומאזן הכוחות הפוליטיים, יוצרת את ההזדמנות הגדולה לנסות להגיע להסכמה רחבה בנושא אופייה של השבת במדינת ישראל. ההסכמה חייבת להיות משותפת למנהיגות הרוחנית של דתיים ושל חילוניים ולא רק תוצאה של אילוצים קואליציוניים ופשרות פוליטיות. היא צריכה לטפל בכל סוגיות השבת כבעסקת חבילה.
זו סוגיה קלה יחסית להסכמה, אם הצדדים מרגישים כורח להסכים. החלטת בית הדין, כמו גם הכוחות החברתיים יוצרים את הכורח הזה מבחינת הדתיים. את הסטטוס קוו הישן אי אפשר עוד לקיים. מאזן הכוחות הפוליטיים, הרצון לחדול מפעילות שיש בה חשש לאי-חוקיות, כמו גם עניין עצמאי של חלק מן החילונים בשמירת ייחוד מסוים לשבת ובמתן משמעות ליום מנוחה כללי, מניבים תמריץ להסכמה מצד החילונים.
עקרונות ההסכמה פשוטים, והם כלולים בטיוטות רבות של אמנות חברתיות שעובדו לאחרונה: מתן משמעות לאופיו המיוחד של יום השבת כיום מנוחה כללי, תוך כדי כינון הסדרים שיאפשרו למי שאינו שומר מצוות חופש תנועה ושימוש בתחבורה פרטית וציבורית, כמו גם פעילות תרבותית ובידורית. אין ספק כי יש ויתור על חירות כאשר חברה מחליטה לקיים בשבתות רק פעילות מוגבלת. אבל חשיבה יצירתית משותפת עשויה בהחלט להניב פתרון שיצמצם את הוויתור, תוך כדי חיזוק זכותם של פרטים ליום מנוחה משותף, וחיזוק שמירת ייחודה של השבת.
מעבר להסכמה בעניין השבת, הידברות כזו עשויה גם לשבור את המעגל המסוכן של העימות המחריף. בינתיים, לשני הצדדים ולחברה בכללה, יש אינטרס שהוויכוח התרבותי הזה לא ינוהל באמצעות הגשת כתבי אישום או עתירות לבתי המשפט. בתי המשפט, בשל האופי הטעון של המצב, אינם צפויים.
הם מקנים לעיתים ניצחונות והפסדים באותו נושא עצמו על אחד מהצדדים, והם יוצרים בהחלטותיהם מצב מסוכן שבו הוויכוח איננו רק העניין עצמו, אלא גם על שלטון החוק והכבוד לבתי המשפט. מוטב לכולנו לנהל את הוויכוח במישור המתאים לו- מישור ההנהגה הציבורית-רוחנית-פוליטית.


