תלוי ב"עוקף בג"צ"

    בשיטה שלנו, לפחות כל עוד הדבר אינו נוגע לזכויות יסוד מוגנות, מותר למחוקק לשנות את החוק אם פסיקת בית המשפט מראה כי החוק הקיים אינו רצוי בעיני המחוקק, ומותר לחברי כנסת הסבורים כי החוק הקיים, כפי שפורש, אינו רצוי- לעשות מאמצים פוליטיים על מנת לעשות כן. המאבק אינו על השאלה אם מותר למחוקק לשנות את החוק, אלא אם השינוי המיועד ראוי וקביל. מן ההתנגשות החזיתית בין בג"צ ובין הממסד הדתי יכול לצאת הסדר טוב יותר של אספקת שירותים דתיים. אבל אסור לאפשר שהתוצאה שלו תהיה הקרבה צינית של כל הערכים הפוליטיים שלנו על מנת להגן על מונופולין מושחת, מסואב ובזבזני.

    במצב המשפטי הקיים אין זה רק חוקי, כפי שקבע בג"צ, כי יישבו במועצות הדתיות כל מי שחברי הסיעות הגדולות ברשות המקומית הציעו, אלא זה אף מתחייב. אבל השירותים הדתיים כוללים שירותים שכל אדם בישראל נזקק להם, כגון שירותי נישואין, גירושין וקבורה, ואין שום הצדקה לכך שכולם יינתנו ע"י הממסד האורתודוקסי, ולפי פירושו את המוצדק ואת המתחייב. וחשוב יותר: אין כל הצדקה לכך שהחלטות מנהליות על אספקת שירותים דתיים ע"י המדינה, ומתוך תקציביה (המורכבים כידוע ממסיהם של כל האזרחים ואשר תרומת הפלג החרדי של הציבור האורתודוכסי להם הנה שלילית בעיקרה) תיעשה בידי גופים אוטונומיים גדולים, המפרנסים ברווחה רבה מדי מספר עצום של עסקנים ו"כלי קודש".

    לכן, לציבור המעונין במנהל תקין ובחופש מדת יש אינטרס כי בעניין המועצות הדתיות ייעשה הרבה יותר מאשר דורש בג"צ, שמעצם תפקידו עוסק בשאלת הרכבן של המועצות הדתיות לפי החוק הקיים.

    בעיני, עדיף פתרון מקיף, אף אם יקטין את המועצות הדתיות וישנה את מהותן כך שבעיית הייצוג שוב לא תהיה מעשית, על פתרון המנציח את המצב הקיים, אך כופה על הממסד הדתי לשבת עם נציגים לא אורתודוקסים. עקרונותיו של הפתרון הראוי ברורים: המנגנון המטפל בנושא צריך לספק שירותים דתיים לכל מי שזקוק להם, ביעילות וללא בזבוז. כרשות של המדינה, ולא של דת זו או אחרת, הוא צריך לעשות זאת על בסיס שיוויוני וללא כפייה של השתייכות לדת מסוימת או לסגנון מסוים של דתיות. לא-אורתודוקסים רשאים לדרוש מן המדינה, אם יש להם קהילות גדולות דיין, סיפוק צורכיהם הדתיים על פי דרכם. מי שאמון על מימון של צורכי דת מטעם המדינה אינו יכול להפלות בין צרכים דתיים של יהודים ושל לא יהודים. מכיוון שכך, הפתרון צריך להיות במסגרת של יחידות קטנות, הנתונות לביקורת הרשות המקומית וביקורת המדינה, שאינן עוסקות בענייני דת לגופם. ההגיון והניסיון כאחד מראים כי מונופולין של הממסד האורתודוכסי על יחידות אלה גורם הן להקצאה לא נכונה של המקורות, והן לעירוב בלתי רצוי ובלתי  קביל בין עניינים שבדת ובין החלטות "חילוניות" על הקצאת משאבים.

    חוק כזה יהיה אמנם "עוקף בג"צ", אבל הוא יהיה חוק טוב. בין השאר כי הוא יראה לנו כי לפעמים תרומתו החשובה של בג"צ היא יצירת תמריץ חיובי לשינוי החוק. אבל ההיסטוריה מראה כי לפעמים (כמו בתיקון חוק השבות אחרי משפט שליט) התיקון של החוק יוצר בעיה קשה יותר מזו שהחלטות בג"צ באו לפתור. חיוני לא לחזור על הטעות הזאת גם הפעם.