הכוחות החדשים

על פני השטח, ישראל נתונה היום בתרדמה פוליטית גדולה. מתחת לפני השטח, הגל הפוליטי הגדול הבא כבר כאן. הוא מתבשל על אש קטנה: מבעבע בשורות המנהיגות המוניציפאלית, אוסף כוח מפעולות של גופים לא-מפלגתיים. בשבוע הבא גם ייכנס להילוך גבוה הקמפיין למען כינון חוקה בהסכמה.

על פני השטח, ישראל נתונה היום בתרדמה פוליטית גדולה. הקונסנזוס הכמעט-מוחלט בדבר חוסר הסיכוי להגיע להסדר והטינה הכללית כלפי הפלשתינים וערפאת שמו על קרח עבה במיוחד את שאלות החוץ והביטחון. כל שאר השסעים והקרעים, שהייתה להם עדנה בימים בהם נדמה היה שהנה השלום בפתח, עברו גם הם לירכתיים: יש הרי מלחמה. העוני והפערים החברתיים הם אייטם אופנתי חולף. את הקרע בין דתיים לחילוניים, הלהיט של בחירות 99', מי זוכר בכלל?

אבל מתחת לפני השטח, הגל הפוליטי הגדול הבא כבר כאן. הוא מתבשל היום על אש קטנה: מבעבע בשורות המנהיגות המוניציפאלית, אוסף כוח מפעולות של גופים לא-מפלגתיים. הוא ניזון מהתסכול על שלטון שאינו מתפקד, מסגרות פוליטיות שאיבדו את משמעותן, חוסר התקווה שבחיים הישראליים. הוא יפרוץ אולי עוד לפני הבחירות הבאות. וכשיבוא, דברים כמו הפריימריז בעבודה או המאבק בין סילבן שלום ללימור לבנת, שהתקשורת מטפלת בהם בקדחתנות מתוך הרגל ועצלנות, ייראו אפורים ומיושנים ולא שייכים לעניין.

השלטון איננו מתפקד. זה לא חדש, אבל בממשלת האחדות הגדולה והמבזבזת והמונהגת בשלט-רחוק מקולקל, זה בולט עוד יותר. ראש של רשות מקומית, אדם שמייצג עשרות-אלפי תושבים, נועד באחרונה עם השר רענן כהן לפגישה שתוכננה מזמן ונקבעה לשעתיים. ראש הרשות הגיע עם עשרה מאנשי צוותו, חמוש בספר עב-כרס של משאלות, כל אחת והצדקתה. אנשי המשרד הופיעו בהרכב מלא. השר נכנס ויצא, פלט הוראה כלשהי וחמק. ספר ההסברים נשאר מבויש בצד, הפקידות הבכירה התביישה גם היא. כהן הוא, כמובן, רק דוגמא אחת.

המסגרות אינן רלבנטיות. עוד שבועיים יתקיימו הפריימריז החוזרים במפלגת העבודה. מרוב עיסוק במאבק המשעשע בין אברום לפואד, שוכחים להסתכל על מה הם נאבקים: מפלגה שחבריה בושים להודות שהם תומכים בה, וחשים חוסר לגיטימיות להשתתף בשיח הציבורי, אחרי שהאג'נדה היחידה שהייתה לה התמוטטה. מפלגה המתיימרת להיאבק על שלטון, אבל גוף חבריה מייצג את הציבור הישראלי בערך כמו שמייצגים אותו חברי מועדון הגולף בקיסריה. את יו"ר העבודה קובעים קיבוצניקים, ערבים ודרוזים – שלושה מגזרים מכובדים, שייצוגם בגוף הבוחר גדול פי כמה וכמה משיעורם באוכלוסייה.

אברום בורג, שב-26 בחודש יהיה או לא יהיה היו"ר החדש, יודע גם הוא שאין לעבודה תקומה. שנים של התמקדות בפרויקט השלום והזנחה מוחלטת של נושאים חברתיים ושל ארגון המפלגה השאירו את העבודה בפני שוקת שבורה. חבריה יודעים את זה: יוסי ביילין, המוח החריף ביותר של המפלגה ואיש המייצג אותה עבור רבים מבוחריה, הוא היום כמעט פרסונה נון גראטה בקרב פעיליה. העבודה מתה, וגם המפלגות האחרות לא מרגישות כל-כך טוב.

החיים חסרי תקווה. מאות-אלפי ישראלים, אלה שאומרים ששלומם טוב והמצב חרא ואלה שגם ברמת הפרט לא רואים אור, מחכים למישהו שייתן להם כיוון. אלה שיכולים לעבור למקום אחר ואלה שלא, רוצים תשובה אחרת למה הם חיים פה.

פריחת המנהיגות המקומית

הגיע זמנה של המנהיגות המקומית. מזה יותר משנה נפגשים, במסגרת המרכז הבין-תחומי בהרצלייה, ראשי רשויות ופוליטיקאים מקומיים, אלה ש"השטח" הוא לא בשבילם סוואנה מסתורית אלא מציאות חיים. התוכנית המקורית הייתה לימודי העשרה, מינהל ציבורי ואתיקה ושאר דברים המרחיבים דעתו של מנהיג ציבור. בפועל מתקיים שם דיאלוג שמקעקע מסגרות קיימות. מוטי אביסרור, ליכודניק וראש מועצת ירוחם, מגלה שם כמה הרבה משותף לו ולדני עטר, איש העבודה וראש המועצה האזורית גלבוע. פייסל עזאייזה מדבורייה לומד שהדאגה לחיים ישראליים מכילים את הערבי והיהודי כאחד, משותפת לו ולשלומי לחיאני מבת-ים ולדרור ללוש מטבריה.

לא מדובר רק באנשים האלה. מאז הפריצה הגדולה של צעירי הליכוד מעיירות הפיתוח – דוד לוי ומאיר שטרית, משה קצב ודוד מגן – בשנות ה-70, לא היה קאדר כזה של מנהיגות מקומית המחכה לעלות. רבים מהם נבחרו בכוחות עצמם, ברשימות מקומיות עצמאיות ולא בחסדי המנגנון. משותפת להם ההכרה שהבעיות האמיתיות – בכלכלה, בחינוך, בבנייתה של זהות ישראלית משותפת – אינן מטופלות. חלקם עוד מתחבטים בשאלה אם הם רוצים להתקדם אל הרמה הארצית, אבל הוואקום מלמעלה והמצוקה מלמטה ימשכו אותם לשם.

הגיע זמנם של הגופים הלא-מפלגתיים. הארץ מלאה פורומים של שיח. וג'יה כיוף הדרוזי ארגן בנצרת לפני כמה שבועות כנס שני, במטרה לקדם את ניסוח של אמנה יהודית-ערבית. רבים מהח"כים הערבים, אלה שכל שני וחמישי שוקלים להעמיד לדין על הסתה, הופיעו שם. אחמד טיבי, טאלב א-סנע ואחרים דיברו שם, בתוך עמם, על הצורך לנסח את המצע לחיים משותפים בישראל.

מסמכים חדשים צצים בכל מקום. "אמנת כינרת" של הפורום לאחריות לאומית שהקים מרכז רבין. ההסכם על יחסי דת ומדינה, אליהם הגיעו פרופ' רות גביזון והרב יעקר מידן. הכול יונח, בבוא היום, על שולחנה של המערכת הפוליטית. כי תפקידם של הגופים האלה אינו להחליף את הפוליטיקאים. התפקיד הוא לנסח מחדש מה פוליטי ומה לא, לשנות את כיוון הרוח הנושבת בגבן של השבשבות הממוקמות במשכן הכנסת.

הדרך אל החוקה

המכון הישראלי לדמוקרטיה יכניס בשבוע הבא להילוך גבוה את הקמפיין שלו לכינון חוקה בהסכמה. נשיא המכון, אריק כרמון, היה ממתנגדיה של שיטת הבחירות האישית, אבל גם הוא, כמו כל אדם השואף לשנות, למד מניסיונה של המערכה המוצלחת ההיא. כמו אז, כמו ביציאה מלבנון, גופים חוץ-פרלמנטאריים קבעו בסופו של דבר את סדר-היום הפרלמנטארי והממשלתי. עם או בלי קשר, האיש שמרכז את המאמץ במכון לדמוקרטיה הוא עמיר אברמוביץ', שהיה דוברו של ביילין בימים בהם הוביל את הקמפיין ליציאה מלבנון.

מועצה ציבורית בראשות נשיא בית-המשפט העליון לשעבר מאיר שמגר ובהשתתפות עשרות אנשים מתכנסת מדי פעם לדון בנושאי החוקה. הרבנים של יהדות התורה כבר אמרו כן, ח"כ רביץ והרב קרליץ בפנים. אישים ערבים – ברכה, טיבי, עבדאללה נימר דרוויש – שותפים. ש"ס, שעל התנגדותה או תמיכתה עשוי לקום או ליפול דבר, עוד מהססת. בשלב הזה מעורב בעניין הרב עמרם

לא בטוח שתצא מזה חוקה. כמה מהפתרונות שאני שמעתי, למשל בענייני דת ומדינה, הם עדיין בשלב החמקני והכוללני מדי. אבל התהליך קורה: גוף חוץ-מפלגתי מניע מהלך, שאישים פוליטיים מעורבים בו ועוד יותר אישים יצטרפו אליו. אל תתפלאו אם לקראת הבחירות הבאות פתאום כל אחד יהיה בעד חוקה בהסכמה. יש להם טבע כזה, לפוליטיקאים: תגיש להם משהו לפה, והם יישבעו שהם לועסים אותו כבר שנים.

זה יקרה, לא לעולם תאחז בארץ תרדמת שרון, לא לעולם נדחה הכול כי מחסלים פלשתינים או בוחרים יו"ר. אנשים חדשים, כוחות חדשים, מתדפקים על הדלת. הממסד הקיים, בסופו של דבר, יצטרך להחליט אם הוא בפנים או בחוץ. ומי שיהיה בחוץ יישאר עם האג'נדה של אתמול.