אין בושה, רות גביזון?

אמנם, גם אצל נשיא בית המשפט, אהרן ברק, שעשה כל כדי שפרופ' רות גביזון לא תיבחר, אפשר לזהות אינטרסים. ושרת המשפטים, ציפי לבני, המשיכה את הפוליטיקה באמצעים אחרים כשדחפה את גביזון למעלה. היא עצמה, מועמדת מוכשרת ובעייתית, ניהלה קמפיין שסילבן שלום לא היה מתבייש בו. אבל העימות היה על לא פחות מאשר דיוקנה של רשות השלטון הנקייה היחידה שנותרה כאן.

דמותם של גביזון וברק העניקה לקרב צירוף נדיר של איכות ורכילות-על. ברק נתפש כמי שחותר להגן על מפעל חייו מפני עמיתה ותיקה, "רותי, חברה טובה שלי". גביזון הרעיפה עליו מחמאות וארס. הטענה כלפיה, בקיצור, הייתה שהמשפטנית המוערכת הטיפה בראש חוצות לאג'נדה שלה באופן שהפר את הצינה השקטה הנחוצה, לדעת ברק, בפסגה השיפוטית. מחנה גדול קם להגן על גביזון בשם גיוון הדעות.

ברק ניצח, לפי שעה, אף שכראוי לדרמת מתח טובה שגה פעם אחר פעם. הוא ביקר את גביזון על שהרבתה להתבטא בפומבי על אופיו של בית המשפט העליון, כשהוא עושה את זה בעצמו כמעט באובססיה. תחילה הופיע בטענת האג'נדה. מיד אחר כך נסוג ואמר שאג'נדה זה בסדר, אבל לא בשביל שופט לפני כהונתו. לבסוף העלה את הצעת הצינון. איך תצנן עצמה גביזון הלוהטת?

ברק הביא דוגמה ממשפטן דעתן אחר, הפרופ' מרדכי קרמניצר, השוהה בשבתון בברלין. עד שיחזור יימחק לו הדיסקט? ואיך גביזון בת ה-60 תעמוד, בנוסף לצינון, בתנאי אחר שלו, שלשופטי העליון דרוש אופק-כהונה של חמש שנים לפחות? ואמנם, מה שהוסיף עניין היו האג'נדות החבויות. ג'נטלמנים כברק לא אומרים הכול. הוא לא אמר אם מה שמפריע לו, בסופו של דבר, הוא דעותיה של גביזון ואופייה.

בעניין כה חשוב ברק רק רמז לטענה רבת משקל: המזג השיפוטי שלה בעייתי. בטקס הענקת פרס לגביזון לפני שנים אחדות הביע ברק תקווה ש"הפרס, רותי, יאיר את דרכך". עדויות מספרות במשך השנים על קוצר רוחה כמקשיבה, על נטייתה לאי-פרגון כלפי מי שחולקים עליה, על התקפי כעס ועל מהפך אישי ואידיאולוגי שעברה.

את האגודה לזכויות האזרח עזבה באווירה לא טובה. גם הפרישה מהמכון לדמוקרטיה התאימה לטמפרמנט העימותי שלה. היא עזבה לא לפני שהשתתפה בחיבור מסמך מלא פגמים, "חוקה בהסכמה". הייתה זו גביזון שהתריעה פעם מפני הסכנה ש"בוקר אחד" נתעורר לגלות שיש לנו חוקה נוקשה. בוקר אחד? 57 שנה אין כאן חוקה. זה אחד הטעמים לכך שבית המשפט העליון מוכרח להיות אקטיבי כלפי החקיקה הישראלית הגובלת לפעמים בהפקרות. גביזון כינתה אותו "מעט שחצני", ולכך התכוון אולי ברק בחשש מפני הפיכת הערכאה העליונה לזירת קרב.

באופן מוזר אמרה גביזון בשיא פרשת אריה דרעי (היא ראתה בהליך המשפטי התנכלות), ש"לא ברור שכסמכות מוסרית בית המשפט העליון טוב יותר מעובדיה יוסף". בלי השחצנות כביכול הזאת לא הייתה נחקרת שערוריית השב"כ וקו 300, למשל. שר שהוגש נגדו כתב אישום (דרעי, רפאל פנחסי) לא היה מחויב לפרוש מהממשלה. בג"ץ היה נהפך לסמרטוט.

ולכו הבינו מדוע התנגדה לזכות של בנות זוג לסביות לאמץ אחת את ילדי חברתה. היו"ר לשעבר של האגודה לזכויות האזרח ואם חד-הורית הסכימה לוותר על ההכרה במעמד "ידועים בציבור" לבני זוג הומוסקסואלים ולאמץ מונופול הלכתי על גירושים. היא עשתה את זה בהתדיינות עם הרב החרד"לי יעקב מדן על עוד מסמך בעייתי, "אמנת גביזון-מדן".

שם, במסגרת פשרות מטעם עצמה, הרהיבה עוז לאמץ התנגדות להשתלת איברים. מדוע? כי העגלה החילונית שלה, הסבירה, היא "אקלקטית". אכן, המשפטנית החדה הייתה לא פעם מעורפלת להחריד. "אינני חושבת", אמרה בראיון, "שזה נכון שבית המשפט יכריע לטובת מערביות ונגד מסורתיות".

יש לה מובאות? אין לה בושה? גם כשאמרה שהתקשורת, אשר בה היא משתמשת לא רע, מסמנת אובייקט לחקירה "מבלי להסביר לנו מדוע"?

אין שאלות נוספות, הייתה אומרת כאן התביעה במשפט ציבורי על מינויה של רות גביזון לבית המשפט העליון.