זכויות אזרח ודימוקרטיה
זכויות אזרח ודימוקרטיה: במהלך החיבור הוזכר מפעם לפעם הקשר בין זכויות אדם ובין דימוקרטיה. אנחנו חיים בדימוקרטיה, ומחוייבות לה היא חלק מן האמונה הכללית שלנו. יש הרואים מחוייבות לזכויות אדם ואזרח כנובעת הכרחית וכקשורה בטבורה בדימוקרטיה.
למעשה צמחה המסורת של זכויות האדם במשטרים שלא היו דימוקרטיים, וחשוב לראות כי מסורת כזאת יכולה ואף חייבת להיות קיימת לא רק בדימוקרטיות. בני-אדם חיו וחיים שלא תחת שלטון דימוקרטי, וגם להם יכולות וצריכות להיות זכויות אדם ואזרח: צריכות, מפני שמקור התוקף של הזכויות אינו המצב המשפטי הנוהג בחברה, אלא צרכיהם הבסיסיים של בני האדם, ואלה אינם משתנים מצורת משטר אחת לשנייה; ויכולות, מפני ששליטים לא-דימוקרטיים נאורים לא-מעטים הכירו בזכויותיהם הטבעיות של נתיניהם. מצד שני, חשוב גם לראות כי יש קשרים הדוקים, הן הגיוניים והן הסטוריים, בין תפישה של זכויות אדם ובין אמונה בדימוקרטיה.
המקור של מסורת זכויות האדם הוא הרצון להגביל את כוח השלטון ואת יכולתם של פרטים אחרים להתנהג באופן הנראה כפוגע בצרכים הבסיסיים ביותר של הקיום האנושי לכל אדם. חלק מן הבעיה בהצגת הקשר בין מסורת זו ובין הדימוקרטיה הינה אי-הבהירות הקיימת לגבי איפיון הדימוקרטיה וצידוקה. אין ספק כי חלק מרכזי ממשמעות המושג הינו צורת משטר המכירה בזכותם של הכפופים לה להשתתף באופן פעיל בהכרעות הנוגעות לעניינים הציבוריים שעל סדר היום. ענייני המדינה מתנהלים בדימוקרטיות באמצעות נציגים נבחרים, העומדים לבחירה חופשית מחדש על-ידי כל המבוגרים הכפופים לשיטה, בתקופות זמן קצובות. איפיון מינימלי ופורמלי של הדימוקרטיה יהיה, בהתאם, משטר המקיים בחירות כלליות כאלה בתקופות זמן קצובות, ומאמץ עיקרון של הכרעת רוב של נציגים בתקופות שבין בחירות. אי-הבהירות נובעת מן השאלה האם מושג הדימוקרטיה כולל גם תפישה מסויימת של החברה והאדם, תפישה של שוויון וכבוד, או שמא הדימוקרטיה מצטמצמת כעיקרון של הכרעת רוב בתקופות שבין בחירות.
גם לפי התפישה הצרה, הפורמלית, של דימוקרטיה, יש חשיבות ראשונה במעלה לכמה מזכויות האדם והאזרח הקלאסיות: הזכות לבחור ולהיבחר, חופש האמונה והדעה, הדיבור וההתארגנות הפוליטית הלא-אלימה, חופש הביקורת והמחאה הציבוריים, הזכות למידע. בלי יכולת סבירה לממש את כל אלה לא תהיה לנו דימוקרטיה אמיתית אף במובן הצר של חופש שכנוע עם הסכמה להחלטת הרוב. הדימוקרטיה הפורמלית אינה תומכת בחופש ביטוי בגלל הקשר שלו לחירות ולכבוד אנושיים, אולם היא חייבת לתמוך בחופש ביטוי כדי לתת משמעות לעקרון של הכרעת הרוב. הכרעת הרוב מקבלת את תוקפה המצדיק מכך שהיא נעשית, לפחות, על רקע כללי של חירות לנסות לשכנע את הרוב, על בסיס מידע אמין, לתמוך בעמדות פוליטיות מסוימות. רק לפי התפישה הרחבה יותר, המהותית, של דימוקרטיה, ככוללת בתוכה גם מחוייבות לכבוד האדם, ערכו השווה, וחירותו הכללית יש חפיפה שלמה בין זכויות אדם ובין דימוקרטיה.
שאלת היחס בין דימוקרטיה ובין זכויות אדם נראית בכל מורכבותה אם נזכיר לעצמנו כי מכוח הדימוקרטיה הפורמלית ניתן להגביל אותן זכויות אדם שאין ביניהן ובין הדימוקרטיה הפורמלית קשר מושגי, בעיקר זכויות השוויון: מבחינת הדימוקרטיה הפורמלית אין בכך שום פסול שהמחוקק יעביר חוקים, בהחלטת רוב, השוללים אותו חלק מזכויותיו של המיעוט שאינו קשור ישירות ליכולתו של המיעוט לממש את זכותו להשתתף בהליך המדיני. ויש אומרים כי אף שלילת זכויות הבחירה של המיעוט בהחלטת רוב הינה החלטה דימוקרטית למהדרין לפי הדימוקרטיה הפורמלית. לפי תפישה זאת, האידיאלים של דימוקרטיה וזכויות אדם הם אכן מובחנים, ובמקרים מסויימים יש ביניהם התנגשות. הויכוח יהיה, במקרים כאלה, באיזה מן הערכים המתנגשים עלינו לדבוק. מחוייבות לדימוקרטיה, לפי תפישה זו, עלולה להביא אותנו להצדיק
פגיעה בזכויות האדם, ממש כפי שהגנה על זכויות אדם, לפי תפישה זו, עלולה לדחוף אותנו לעמדות לא-דימוקרטיות. ההתנגשות בין דימוקרטיה פורמלית ובין זכויות אדם יכולה להיראות בישראל גם בהקשר "החקיקה הדתית", כגון החוק המוצע עתה לאסור מכירה ושיווק של חזיר ומוצריו. האיסור הינו הגבלה של חירות הפעולה של אלה הרוצים ליצר, למכור, ולצרוך מוצרים כאלה. יש בו חשש של כפייה דתית או תרבותית. יחד עם זאת, אם יעבור החוק בכנסת הוא יהיה מחייב מבחינה משפטית, וכשר מבחינת הדימוקרטיה הפורמלית.
לפי הדימוקרטיה המהותית ההתנגשות בין הגנה על זכויות ובין החלטת הרוב הינה התנגשות פנימית, הדומה לסוגי ההתנגשויות בין חירות ובין שוויון בין זכויות האדם עצמן. לפי תפישה מהותית של דימוקרטיה, כל פגיעה בשוויון הינה פגיעה בערכים המצדיקים את הדימוקרטיה מלכתחילה, אותם ערכים שהם הבסיס לנכונותנו לקבל את הכרעת הרוב. דימוקרטיה מהותית עשויה לכן לבקש להגביל את הדימוקרטיה הפורמלית שבתוכה על-מנת שלא תיפגענה אותן זכויות אזרח (בעיקר ןשל מיעוטים) שהעיקרון הרובני הרגיל לא היה מבטיח את הגנתן. אחת מן הדרכים בהן מקובל לעשות זאת הינה חקיקתה של מגילת זכויות נוקשה המגבילה את כוחו של המחוקק להגביל בהצבעת רוב זכויות יסוד של המיעוט. ואחד מן הויכוחים הגדולים בתורת-המדינה הוא האם הגבלה כזאת מתיישבת עם הדימוקרטיה. הויכוח הוא, כמובן ויכוח בין
הדימוקרטיה הפורמלית והמהותית. מבחינת ההגנה על זכויות האדם, התפישה המהותית של הדימוקרטיה הינה זו המאפשרת גיוס מלא, יציב ועמוק יותר של המערכת המשפטית, בשיטה של דימוקטיה פורמלית תוגנה זכויות האדם של מיעוטים, מזדמנים או קבועים, רק במידה שהרוב יסכים, מרצונו, שלא לפגוע בהן.
מצד שני, למרות שניתן וצריך להיאבק לזכויות אדם גם במשטרים לא דימוקרטיים, ולמרות שגם בהם ניתן לעתים להגיע להישגים לא מעטים בהגנה על זכויות אלה, הדימוקרטיה המהותית היא המשטר המשקף בצורה הנאמנה ביותר את השאיפות והערכים העומדים ביסוד מחוייבות לזכויות אדם: שלילת זכותו של אדם ליטול חלק בהחלטות הנוגעות לחייו היא הגבלה חמורה של חירות וכבוד, אותה "חירות חיובית" הנותנת מימד של שליטה בקיום לחיים. אין זה פלא שזכות זו כלולה בין זכויות האדם שבהכרזה הבינלאומית. אין זה גם פלא שמדינות רבות שבהן לא קיימת דימוקרטיה פורמלית "אמיתית" (למשל, מפני שיש שם רק מפלגה אחת) מקפידות להרגיש את היסודות המצדיקים, לדעתן, לראות את משטריהם כדימוקרטיים וכמגינים על זכויות אדם.
הקשר בין זכויות אדם ודימוקרטיה מהותית אינו רק קשר מושגי: למעשה מתחייבת הן תמיכה בזכויות אדם והן בחירה בדימוקרטיה מאותן אמונות בסיסיות על החיים הטובים וההסדרים החברתיים הראויים. אדם שכבודו נשמר הוא אדם חופשי הנוטל חלק בהכרעות הקובעות את גורלו ותחומי אחריותו. זהו האדם אותו מניחה התורה הדימוקרטית. לכן אין זה פלא כי דימוקרטיות הן אלה שבהן המחוייבות לזכויות אדם הינה אמיתית ועמוקה, אף אם התביעה להגנת זכויות אלה מושמעת בתוקף גם בשיטות משטר אחרות.
המקור של מסורת זכויות האדם הוא הרצון להגביל את כוח השלטון ואת יכולתם של פרטים אחרים להתנהג באופן הנראה כפוגע בצרכים הבסיסיים ביותר של הקיום האנושי לכל אדם. חלק מן הבעיה בהצגת הקשר בין מסורת זו ובין הדימוקרטיה הינה אי-הבהירות הקיימת לגבי איפיון הדימוקרטיה וצידוקה. אין ספק כי חלק מרכזי ממשמעות המושג הינו צורת משטר המכירה בזכותם של הכפופים לה להשתתף באופן פעיל בהכרעות הנוגעות לעניינים הציבוריים שעל סדר היום. ענייני המדינה מתנהלים בדימוקרטיות באמצעות נציגים נבחרים, העומדים לבחירה חופשית מחדש על-ידי כל המבוגרים הכפופים לשיטה, בתקופות זמן קצובות. איפיון מינימלי ופורמלי של הדימוקרטיה יהיה, בהתאם, משטר המקיים בחירות כלליות כאלה בתקופות זמן קצובות, ומאמץ עיקרון של הכרעת רוב של נציגים בתקופות שבין בחירות. אי-הבהירות נובעת מן השאלה האם מושג הדימוקרטיה כולל גם תפישה מסויימת של החברה והאדם, תפישה של שוויון וכבוד, או שמא הדימוקרטיה מצטמצמת כעיקרון של הכרעת רוב בתקופות שבין בחירות.
גם לפי התפישה הצרה, הפורמלית, של דימוקרטיה, יש חשיבות ראשונה במעלה לכמה מזכויות האדם והאזרח הקלאסיות: הזכות לבחור ולהיבחר, חופש האמונה והדעה, הדיבור וההתארגנות הפוליטית הלא-אלימה, חופש הביקורת והמחאה הציבוריים, הזכות למידע. בלי יכולת סבירה לממש את כל אלה לא תהיה לנו דימוקרטיה אמיתית אף במובן הצר של חופש שכנוע עם הסכמה להחלטת הרוב. הדימוקרטיה הפורמלית אינה תומכת בחופש ביטוי בגלל הקשר שלו לחירות ולכבוד אנושיים, אולם היא חייבת לתמוך בחופש ביטוי כדי לתת משמעות לעקרון של הכרעת הרוב. הכרעת הרוב מקבלת את תוקפה המצדיק מכך שהיא נעשית, לפחות, על רקע כללי של חירות לנסות לשכנע את הרוב, על בסיס מידע אמין, לתמוך בעמדות פוליטיות מסוימות. רק לפי התפישה הרחבה יותר, המהותית, של דימוקרטיה, ככוללת בתוכה גם מחוייבות לכבוד האדם, ערכו השווה, וחירותו הכללית יש חפיפה שלמה בין זכויות אדם ובין דימוקרטיה.
שאלת היחס בין דימוקרטיה ובין זכויות אדם נראית בכל מורכבותה אם נזכיר לעצמנו כי מכוח הדימוקרטיה הפורמלית ניתן להגביל אותן זכויות אדם שאין ביניהן ובין הדימוקרטיה הפורמלית קשר מושגי, בעיקר זכויות השוויון: מבחינת הדימוקרטיה הפורמלית אין בכך שום פסול שהמחוקק יעביר חוקים, בהחלטת רוב, השוללים אותו חלק מזכויותיו של המיעוט שאינו קשור ישירות ליכולתו של המיעוט לממש את זכותו להשתתף בהליך המדיני. ויש אומרים כי אף שלילת זכויות הבחירה של המיעוט בהחלטת רוב הינה החלטה דימוקרטית למהדרין לפי הדימוקרטיה הפורמלית. לפי תפישה זאת, האידיאלים של דימוקרטיה וזכויות אדם הם אכן מובחנים, ובמקרים מסויימים יש ביניהם התנגשות. הויכוח יהיה, במקרים כאלה, באיזה מן הערכים המתנגשים עלינו לדבוק. מחוייבות לדימוקרטיה, לפי תפישה זו, עלולה להביא אותנו להצדיק
פגיעה בזכויות האדם, ממש כפי שהגנה על זכויות אדם, לפי תפישה זו, עלולה לדחוף אותנו לעמדות לא-דימוקרטיות. ההתנגשות בין דימוקרטיה פורמלית ובין זכויות אדם יכולה להיראות בישראל גם בהקשר "החקיקה הדתית", כגון החוק המוצע עתה לאסור מכירה ושיווק של חזיר ומוצריו. האיסור הינו הגבלה של חירות הפעולה של אלה הרוצים ליצר, למכור, ולצרוך מוצרים כאלה. יש בו חשש של כפייה דתית או תרבותית. יחד עם זאת, אם יעבור החוק בכנסת הוא יהיה מחייב מבחינה משפטית, וכשר מבחינת הדימוקרטיה הפורמלית.
לפי הדימוקרטיה המהותית ההתנגשות בין הגנה על זכויות ובין החלטת הרוב הינה התנגשות פנימית, הדומה לסוגי ההתנגשויות בין חירות ובין שוויון בין זכויות האדם עצמן. לפי תפישה מהותית של דימוקרטיה, כל פגיעה בשוויון הינה פגיעה בערכים המצדיקים את הדימוקרטיה מלכתחילה, אותם ערכים שהם הבסיס לנכונותנו לקבל את הכרעת הרוב. דימוקרטיה מהותית עשויה לכן לבקש להגביל את הדימוקרטיה הפורמלית שבתוכה על-מנת שלא תיפגענה אותן זכויות אזרח (בעיקר ןשל מיעוטים) שהעיקרון הרובני הרגיל לא היה מבטיח את הגנתן. אחת מן הדרכים בהן מקובל לעשות זאת הינה חקיקתה של מגילת זכויות נוקשה המגבילה את כוחו של המחוקק להגביל בהצבעת רוב זכויות יסוד של המיעוט. ואחד מן הויכוחים הגדולים בתורת-המדינה הוא האם הגבלה כזאת מתיישבת עם הדימוקרטיה. הויכוח הוא, כמובן ויכוח בין
הדימוקרטיה הפורמלית והמהותית. מבחינת ההגנה על זכויות האדם, התפישה המהותית של הדימוקרטיה הינה זו המאפשרת גיוס מלא, יציב ועמוק יותר של המערכת המשפטית, בשיטה של דימוקטיה פורמלית תוגנה זכויות האדם של מיעוטים, מזדמנים או קבועים, רק במידה שהרוב יסכים, מרצונו, שלא לפגוע בהן.
מצד שני, למרות שניתן וצריך להיאבק לזכויות אדם גם במשטרים לא דימוקרטיים, ולמרות שגם בהם ניתן לעתים להגיע להישגים לא מעטים בהגנה על זכויות אלה, הדימוקרטיה המהותית היא המשטר המשקף בצורה הנאמנה ביותר את השאיפות והערכים העומדים ביסוד מחוייבות לזכויות אדם: שלילת זכותו של אדם ליטול חלק בהחלטות הנוגעות לחייו היא הגבלה חמורה של חירות וכבוד, אותה "חירות חיובית" הנותנת מימד של שליטה בקיום לחיים. אין זה פלא שזכות זו כלולה בין זכויות האדם שבהכרזה הבינלאומית. אין זה גם פלא שמדינות רבות שבהן לא קיימת דימוקרטיה פורמלית "אמיתית" (למשל, מפני שיש שם רק מפלגה אחת) מקפידות להרגיש את היסודות המצדיקים, לדעתן, לראות את משטריהם כדימוקרטיים וכמגינים על זכויות אדם.
הקשר בין זכויות אדם ודימוקרטיה מהותית אינו רק קשר מושגי: למעשה מתחייבת הן תמיכה בזכויות אדם והן בחירה בדימוקרטיה מאותן אמונות בסיסיות על החיים הטובים וההסדרים החברתיים הראויים. אדם שכבודו נשמר הוא אדם חופשי הנוטל חלק בהכרעות הקובעות את גורלו ותחומי אחריותו. זהו האדם אותו מניחה התורה הדימוקרטית. לכן אין זה פלא כי דימוקרטיות הן אלה שבהן המחוייבות לזכויות אדם הינה אמיתית ועמוקה, אף אם התביעה להגנת זכויות אלה מושמעת בתוקף גם בשיטות משטר אחרות.