"מדינה יהודית ודמוקרטית: זהות פוליטית, אידיאולוגיה ומשפט"

יתרה מזאת, ההגדרה של המדינה כיהודית (להבדיל מתיאורה כיהודית) עשויה לעורר קושי אף אם הכוונה היא רק לשימורו של רוב. האם מותר למדינה לאמץ כללי הגירה שיבטיחו או יעודדו שימורו של הרוב הזה? האם מדיניות דמוגרפית כזאת מתיישבת עם דמוקרטיות?[1]  מכל מקום, ברור לגמרי שמדינת ישראל אינה תופסת את עצמה כ"יהודית" רק במובן הזה. יעיד על כך לא רק חוק השבות, אלא גם סמלי המדינה, המנונה ומטרות החינוך הממלכתי שלה. אם רוצים לומר משהו רלוונטי למציאות בישראל היום, הבחירה האמיתית הנה אפוא בין ישראל כמדינת לאום לעם היהודי לבין ישראל כמדינה הפועלת  לפי ציווי הדת היהודית. בשני המקרים, רוב יהודי בארץ וניסיונות להנצחתו הם כלי להשגת היהודיות המהותית.

קשה לומר משהו כללי והכרחי על היחס הין דמוקרטיות לבין היות ישראל מדינת הלאום היהודי. יש בעולם מדינות לאום שהנן דמוקרטיות[2]. השאלה אינה עניין של הגדרה, אלא של ההסדרים המאומצים על מנת לתת לה תוכן. בהגדרה, מדינת לאום מבחינה בין אזרחיה שהם חברי הלאום לבין אזרחיה האחרים. בדרך כלל אזרחים אחרים אלה יהיו גם מיעוט במדינה. לפי האפיון של הדמוקרטיה שתיארתי לעיל, תהיה סתירה בין מדינת לאום לבין דמוקרטיה אם תישלל מהאזרחים שאינם בני הלאום הזכות להשתתף בבחירות ובהכרעות הפוליטיות. זכות בחירה מוקנית בישראל לכל האזרחים, ורבים סבורים שעובדה זו אכן "פותרת" את בעיית המתח בין היהודיות של ישראל והדמוקרטיות שלה. אחרים טוענים שדמוקרטיה, אפילו במובן הצר, מחייבת שוויון בהשתתפות. עצם קיומה של זכות לבחור ולהיבחר, לכשעצמה, אינה מבטיחה שוויון כזה. לדעתם, מחויבות לדמוקרטיה מחייבת לשנות את ההסדרים וההתייחסויות הנוגעים בשוויון אמיתי בהשתתפות פוליטית.

הטענה הראשונה לגבי אי - שוויון נוגעת בעובדה שבישראל, אסור לרשימה "השוללת את ישראל כמדינתו של העם היהודי" להשתתף בבחירות.[3] האם יכולה מדינת לאום דמוקרטית למנוע השתתפות בבחירות על סמך מצע התובע, בדרכי שלום ושכנוע, לשנות את אופייה כמדינת לאום? האפיון שנתתי לדמוקרטיה אינו נותן תשובה חד משמעית לשאלה זו. כאמור, הוא מתרכז בכללי המשחק העקרוניים וההכרחיים כדי שמשטר יהיה דמוקרטי. השאלות אם מותר לפסול רשימות בדמוקרטיה  ומהן ההצדקות האפשריות לפסילה כזאת אינן נראות, בדרך כלל, כנחתכות על פי הגדרת הדמוקרטיה. יחד עם זאת, ראינו שהחופש להתאגד על מנת לקדם את יעילות ההשתתפות האינדיווידואלית הנו חלק מהדמוקרטיה במובן הצר ביותר שלה. דמוקרטיה צריכה לשאוף לצמצם למינימום את ההגבלות על כללי המשחק. למרות הסכמה עקרונית זו, מקובל שדמוקרטיה יכולה להתיישב עם פסילת הרשימה הקוראת לחיסול פיזי של המדינה או יושביה, להפלת המשטר בכוח או לחיסול הדמוקרטיה עצמה. להערכתי, איסור על השתתפות בבחירות של רשימה השואפת לשנות, בדרכי שלום, את ההגדרה העצמית של המדינה כמדינת לאום (להבדיל משוויון מסוים של האפיון של ישראל כמדינה יהודית) אינו מתיישב עם הדמוקרטיות.[4] הטענה ההפוכה יכולה להתבסס על הטיעון שהגדרה עצמית של המדינה, במונחים של לאום או דת, הנה כה מרכזית לה, שהיא קובעת אותה כנתון חוקתי שאינו ניתן לשינוי בשום צורה. משמעות הקביעה הזו הנה שיש צורך בהפיכה על מנת לשנות את חוקת המדינה מן היסוד, שכן, החוקה עצמה אינה מאפשרת לעשות זאת בדרך חוקית כלשהי.[5] אולם אף קביעה כזו, קיצונית ככל שתהיה, אינה מצדיקה אוטומטית פסילת רשימה שתרצה לשנותה בדרכי שלום.[6] אף אם נאמר, בניגוד לעמדתי, כי פסילת רשימה על בסיס ניסיון לשנות את הגדרתה העצמית של מדינה מתיישבת עם דמוקרטיות באפיון הצר שנתתי, פסילה כזו אינה נראית מוצדקת: היא יכולה ליצור מצב שישראל תוגדר כמדינת לאום יהודית אף על פי שרוב גדול של אזרחיה לא ירצה בכך (בין מפני שהרוב לא יהיה יהודי ובין מכיוון שחלק מהאזרחים היהודים יעדיפו לחיות במדינה בעלת אפיון אחר).

טענה שנייה של חוסר שוויון בהשתתפות, הנובעת מן הצורה שלובש האופי היהודי של המדינה הנה כללית ועקרונית יותר: לפיה, דמוקרטיה פרושה שוויון אזרחי ופוליטי מלא בין כל האזרחים. בישראל, כך נטען, אין שוויון מלא כזה, במובנים רבים. יש אפליה שיטתית לא מעתה בתחומי חיים שונים. אבל נוסף על כך, ישראל מקיימת זיקה בולטת עם יהודי העולם ורואה את עצמה כמדינתם. אם ישראל היא "מדינתו של העם היהודי" על כל תפוצותיו, ברור, כמעט בהגדרה, שאין היא "של"אזרחיה הלא יהודיים. יש אי שוויון בולט בין יהודים בישראל, המשתייכים אתנית לקבוצת המרכז הקובעת את דמות המדינה והעוסקים בקביעת גורלם, לבין ערביי ישראל, שיש להם זכויות כפרטים, אולם אינם שייכים, בהגדרה, לקולקטיב שהמדינה מנסה לממש את טובתו הכללית.[7] לפי טענה זו, כל עוד קיים אי שוויון זה – לא תוכל ישראל להיות דמוקרטיה אמיתית.

דומני שלא תוכל להיות מחלוקת על כך שאי שוויון כזה אכן קיים בישראל, וכי הוא בנוי לתוך אפיונה והסדריה. בשלב זה איני עוסקת בשאלה (הפוליטית – מוסרית) אם ראוי לצמצם אותו, אלא בשאלה אם הוא שולל, בהכרח, את הדמוקרטיות של ישראל. כך מתגלה שוב אחת ההשלכות של בחירת האפיון הצר של הדמוקרטיה. פלד, המשמיע טיעון זה במפורש, מבחין בין שני מודלים של השתייכות ושל דמוקרטיה: לראשון הוא קורא "דמוקרטיה ליברלית", כלומר, דמוקרטיה של שוויון השתתפות לפרטים, ואת השני הוא מכנה "דמוקרטיה רפובליקנית" – דמוקרטיה שחלק מן הטוב הפוליטי בה הוא ההשתייכות לקולקטיב שהפרטים מנסים לקדם את מטרותיו המשותפות. במונחיו של פלד, רק ליהודים בישראל יש אזרחות רפובליקנית ושלמה, בעוד שלערביי ישראל יש רק אזרחות ליברלית וחלקית. ניתן להסכים שיש הבדל משמעותי וחשוב בין יהודים וערבים בלי להסכים למסגרת התיאורטית של פלד.[8] מסגרת זו מציעה תורה עשירה הרבה יותר של דמוקרטיה מן האפיון שהמלצתי לאמץ. להערכתי, דיונו של פלד מחזק את התועלת הטמונה באימוץ המבחן הצר: לפי מבחן זה, קיומו של אי שוויון בהשתייכות אינו פוגע בדמוקרטיות של המדינה, אם כי הוא יכול להוות פגם חמור במוסריות הפוליטית שלה, העלול להחליש את לכידותה החברתית ואת יציבותה ואף לעודד לחצים העלולים להביא לידי ביטול מאפיינים דמוקרטיים מרכזיים בה. אם נרחיב הגדרת הדמוקרטיה כך שגם מצבים של אי שוויון בהשתייכות למרכז ישללו את האופי הדמוקרטי של המדינה, דומה שנצטרך להוציא מגדר הדמוקרטיות חברות רבות שיש בהן קבוצות אוכלוסייה הסובלות מניכור, נוסף למדינות לאום עם מיעוטים לאומיים, נראה שגם חברות ריבודיות ברמה גבוהה לא יוכלו להיות דמוקרטיות באופן מלא…

ההסדר שיש לפיו מונופולין לבתי דין דתיים בתחומי נישואין וגירושין הנו הסדר הפוגע, ללא הצדקה, בזכויות של אנשים מכל הדתות לחופש מדת. שני ההסדרים אינם הכרחיים על מנת לבטא את יהודיותה של המדינה, והרצון הזה אינו מצדיק את הפגיעה שיש בהם. הסדרים כאלה יש לפסול, גם אם טעם הפסילה אינו בחוסר הדמוקרטיות שלהם. חלק מן ההסדרים הספציפיים שבחרנו בהם לתת משמעות ליהודיות של המדינה לוקים אולי בחוסר תבונה ורגישות, וראוי לבדוק אותם מחדש מטעם זה, גם אם אין בהם סתירה לדמוקרטיה. לא ברור, למשל, שראוי כי המנון המדינה (להבדיל, למשל, מהמנון התנועה הלאומית שהייתה גורם מכריע בהקמתה) ישקף את המשאלות הלאומיות של חלק מן האוכלוסייה, מה גם שמימושן של שאיפות אלה נתפס על ידי קבוצת המיעוט כפרק באסון לאומי. באופן דומה ניתן לחשוב על ניסוח מחדש של מטרות החינוך הממלכתי, אולם דוגמות אלה מעידות שמבחינת הדמוקרטיות, לא הפנמנו את הדרישה היסודית לגישה מסוימת לקבלת הכרעות בחברה שסועה: דמוקרטיה אמיתית מחייבת הכרה בחשיבות ההשתייכות לגבי כל אזרחי המדינה, והיא חייבת לשאוף להגיע להחלטות הנוגעות בעניינים משותפים תוך כדי משא ומתן ופשרה. מנגנון כזה לקבלת החלטות הנו הכרחי על מנת למנוע תחושה של ניכור בהסדרים המטפלים באזורי השסע בחברה שלנו. כפוף לדרישות של המסגרת החוקתית הנוהגת בישראל, האופי הדמוקרטי של המדינה מובטח בשל ההכרה בזכות ההשתתפות המלאה בבחירות ובחיים הציבוריים לכל אזרחי המדינה, ללא הבדל לאום או דת. אופי זה יכול להתיישב עם צורות רבות של שמירה של מאפיינים יהודים מגוונים של המדינה וקידומם.




[1] השאלה אינה, כמובן, תיאורטית בלבד. חוק השבות עוסק במתן זכויות יתר ליהודים ולבני משפחותיהם הקרובים בעלייה ובהתאזרחות. יש במשרדי הממשלה מדיניות להכביד על כניסתם והתאזרחותם של לא יהודים. במשך שנים ארוכות לא ניתן מעמד של אזרחות מלאה לכל הערבים תושבי ישראל.