זהות וזהויות
|
זהות וזהויות לאום ודמוקרטיה יכולים ללכת ביחד מבחינה נורמטיבית. נכון שמדינה יהודית יוצרת מצב של נחיתות הגדרתית אצל אזרח שאינו יהודי, אך הדמוקרטיה חייבת לכלול הסדרים ראויים שיגנו על זכויות ואינטרסים של קב'' המיעוט ובהם גם תהיה החלטה למיעוט. ישראל יכולה להיות דמוק'' ועדיין לשמור על זיקה ייחודית לעם היהודי.
לפיה, יכול להיות מצב
של רוב מלוכד סביב תרבות אחת ועדיין יתקיים שיוויון מול המיעוט. למרות
היותה של הדמוק'' אתנית, זה אינו סותר שלדמוק'' יש הצדקה והכרה בזכויות
הקולקטיב. היא מתייחסת ל-2 שסעים: 1. שסע יהודי- יהודי: ביהדות יש כמה
תפיסות: חילונית ודתית, יש חילונות לאומית ויש את אלו שאינם מכירים בישראל
כמדינה. עד היום אין הכרעה טוטאלית באשר ליהדותה של המדינה. 2. שסע יהודי-
ערבי: בחלקו הוא קשור לאזרחים החיים בתוך המדינה וישנו שסע עם ערבים שאינם
אזרחי המדינה- מדינות ערב.
בנוגע לשסע זה אין נכונות לפשרה או לקביעת מנגנוני הדברות. בשסע זה הערבים אינם חלק ולכן אינם לגיטימיים. גביזון עורכת הכללה ולפי אמהרה בשסע לא ניתן לעשות הכללה. ההבדל בין שני סוגי השסעים קיים בכך שבתוך השסע יהודי- יהודי נעשתה פוליטיקה של ההסדרה ע"י פשרות – הסטטוס קוו, וזאת ע"מ לא להגיע לעימות בין הצדדים השונים. היחס בנוגע לשאלה הערבית הוא יחס מוחצן, היתה נטיה לשלם מס שפתיים באמצעות הצהרות על שיוויון, אך מדובר בשיוויון פורמלי בלבד. לדעתה, ישראל הוקמה כשהיה מיעוט ערבי והם תפסו את הערבי כאחר, כקושי ולכן התעלמו מהם בתקווה שהדברים יסתדרו מעצמם. בתק'' היישוב לא היתה מדיניות, אך אמהרה חולק עליה כיוון שלממשל הצבאי היתה מדיניות של פיקוח ושליטה. לפי גביזון בתק'' המנדט היו שלוש שפות רשמיות: אנגלית, עברית וערבית, כשקמה המדינה השמיטו את האנגלית כשפה רשמית. אך מדוע השאירו את הערבית כשפה רשמית?< לכך יש כמה השערות, אך רק אחת משמעותית: להשאיר שתי קב'' נפרדות- הפרדה, שאין אפשרות להכלה.
עצם השארת השפה הערבית כרשמית גורם לה להיות ממלכתית, זהו הסימן היחידי שיש שותפות, גם אם היא סימבולית. בעשור האחרון הערבים אומרים שערבית היא שפתם הרשמית ולכן הם באים בדרישה למימוש השפה- שכל הדברים יהיו דו- לשוניים. בנוגע לשפה הדו לשונית בג"צ תמיד ביקש להגיע לפשרה משני הצדדים, אך הוא לא הזכיר את הזכות הקולקטיבית, הוא התייחס לכך כאל זכויות הפרט: השפה היא זכות של יחידים. השפה הערבית נמצאת בלב השסע היהודי – ערבי. לא היתה ישיבה אחת שהוקדשה למיעוט הערבי, ולדעת אמהרה זה מראה על אי מרכזיות. לפי גביזון: ישראל אינה יכולה להיות מדינת כל אזרחיה, אין זה מציאותי כלל.כיוון שיש רוב של יהודים וערבים שאינם מעוניינים במדינה עם זהות לאומית מוגדרת, הסכסוך שלא הסתיים מהווה מכשול.
כמו כן במדינת כל אזרחיה אדם מאבד את זהותו . כמו כן אין אומה ישראלית וזה מהווה בעיה. היא מסכימה עם סמוכה בנוגע לכך שישראל הנה דמוקרטיה אתנית, זה אפשרי ונורמטיבי, אבל המדינה חייבת להתמודד עם הגדרות יהודיות על אזרחים שאינם יהודים. על מנת שיהודים וערבים יחיו יחד צריך ליצור אומה, אך היא שואלת- האם צריך לפרק את הקהילות? בארה"ב המליצו על פירוק הקהילות השונות ושילובן, ובישראל ועדת אור אמרה דברים אמיצים, אך הממשלה לא קיבלה אותם. היהודים רוצים לחיות בקהילה שעדיין משמרת את היהדות ולערבים אין את החשש הזה.
אצל הערבי הזהות הערבית מושרשת והוא לא מוכן לוותר עליה בדיוק כמו שיהודי לא יוותר על שלו. לפי גביזון- שתי הקהילות אינן רוצות בשילוב, כל אחת מסיבותיה. לפיה קיים אחר, שונה , אך צריך לקבלו ולכבד את השוני. הפתרון שהיא מביאה: קיום דמוק'' אתנית במסלול שיוויון וטיפוח אלמנטים יצירתיים לשילוב. היא מביאה עוד כמה פתרונות: חיזוק זיקה אזרחית, יצירת מסגרות אחידות לכלל האזרחים (צבא), ע"מ ליצור שותפות אמיתית. אוטונומיה לערבים, שינוי המנגנון הכוח הפוליטי, חוקה שתתן הגדרות ברורות. מחוייבות המדינה באופן שווה לאזרחיה. מערכת חינוך בה יילמדו תכנים תרבותיים של שתי הקבוצות.
בנוגע לשסע זה אין נכונות לפשרה או לקביעת מנגנוני הדברות. בשסע זה הערבים אינם חלק ולכן אינם לגיטימיים. גביזון עורכת הכללה ולפי אמהרה בשסע לא ניתן לעשות הכללה. ההבדל בין שני סוגי השסעים קיים בכך שבתוך השסע יהודי- יהודי נעשתה פוליטיקה של ההסדרה ע"י פשרות – הסטטוס קוו, וזאת ע"מ לא להגיע לעימות בין הצדדים השונים. היחס בנוגע לשאלה הערבית הוא יחס מוחצן, היתה נטיה לשלם מס שפתיים באמצעות הצהרות על שיוויון, אך מדובר בשיוויון פורמלי בלבד. לדעתה, ישראל הוקמה כשהיה מיעוט ערבי והם תפסו את הערבי כאחר, כקושי ולכן התעלמו מהם בתקווה שהדברים יסתדרו מעצמם. בתק'' היישוב לא היתה מדיניות, אך אמהרה חולק עליה כיוון שלממשל הצבאי היתה מדיניות של פיקוח ושליטה. לפי גביזון בתק'' המנדט היו שלוש שפות רשמיות: אנגלית, עברית וערבית, כשקמה המדינה השמיטו את האנגלית כשפה רשמית. אך מדוע השאירו את הערבית כשפה רשמית?< לכך יש כמה השערות, אך רק אחת משמעותית: להשאיר שתי קב'' נפרדות- הפרדה, שאין אפשרות להכלה.
עצם השארת השפה הערבית כרשמית גורם לה להיות ממלכתית, זהו הסימן היחידי שיש שותפות, גם אם היא סימבולית. בעשור האחרון הערבים אומרים שערבית היא שפתם הרשמית ולכן הם באים בדרישה למימוש השפה- שכל הדברים יהיו דו- לשוניים. בנוגע לשפה הדו לשונית בג"צ תמיד ביקש להגיע לפשרה משני הצדדים, אך הוא לא הזכיר את הזכות הקולקטיבית, הוא התייחס לכך כאל זכויות הפרט: השפה היא זכות של יחידים. השפה הערבית נמצאת בלב השסע היהודי – ערבי. לא היתה ישיבה אחת שהוקדשה למיעוט הערבי, ולדעת אמהרה זה מראה על אי מרכזיות. לפי גביזון: ישראל אינה יכולה להיות מדינת כל אזרחיה, אין זה מציאותי כלל.כיוון שיש רוב של יהודים וערבים שאינם מעוניינים במדינה עם זהות לאומית מוגדרת, הסכסוך שלא הסתיים מהווה מכשול.
כמו כן במדינת כל אזרחיה אדם מאבד את זהותו . כמו כן אין אומה ישראלית וזה מהווה בעיה. היא מסכימה עם סמוכה בנוגע לכך שישראל הנה דמוקרטיה אתנית, זה אפשרי ונורמטיבי, אבל המדינה חייבת להתמודד עם הגדרות יהודיות על אזרחים שאינם יהודים. על מנת שיהודים וערבים יחיו יחד צריך ליצור אומה, אך היא שואלת- האם צריך לפרק את הקהילות? בארה"ב המליצו על פירוק הקהילות השונות ושילובן, ובישראל ועדת אור אמרה דברים אמיצים, אך הממשלה לא קיבלה אותם. היהודים רוצים לחיות בקהילה שעדיין משמרת את היהדות ולערבים אין את החשש הזה.
אצל הערבי הזהות הערבית מושרשת והוא לא מוכן לוותר עליה בדיוק כמו שיהודי לא יוותר על שלו. לפי גביזון- שתי הקהילות אינן רוצות בשילוב, כל אחת מסיבותיה. לפיה קיים אחר, שונה , אך צריך לקבלו ולכבד את השוני. הפתרון שהיא מביאה: קיום דמוק'' אתנית במסלול שיוויון וטיפוח אלמנטים יצירתיים לשילוב. היא מביאה עוד כמה פתרונות: חיזוק זיקה אזרחית, יצירת מסגרות אחידות לכלל האזרחים (צבא), ע"מ ליצור שותפות אמיתית. אוטונומיה לערבים, שינוי המנגנון הכוח הפוליטי, חוקה שתתן הגדרות ברורות. מחוייבות המדינה באופן שווה לאזרחיה. מערכת חינוך בה יילמדו תכנים תרבותיים של שתי הקבוצות.
הוספת תגובה