התיקונים, מאת רות גביזון
|
גביזון. "לא נכון שהכיבוש אינו חוקי"
במסמך חדש, מציעה פרופ' רות גביזון שישראל תעבור למשטר פדרלי, תחולק לקנטונים ותקים בית נבחרים נוסף. היא גם מציעה לצמצם את חוק השבות, למנוע עלייה של מי שאינם חיים כיהודים ולשקול למנוע עליית יהודים שיתקשו להסתגל לחיים בחברה מודרנית. אתיופים, לדוגמה
מאז שנהפכה למועמדת קבועה לבית המשפט העליון, הפרופ' למשפטים רות גביזון כמעט לא מתראיינת, אבל היא גם לא מסתירה את מה שיש לה להגיד. נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרן ברק הסביר את התנגדותו למינויה ב"אג'נדה של רותי", ויצר בכך עניין מיוחד בדעותיה של גביזון, שידועה כמתנגדת חריפה לאקטיוויזם השיפוטי שהוביל ברק. ממש באחרונה פירסמה גביזון, במסגרת "מוסד שמואל נאמן" של הטכניון, נייר עמדה בשם "באין חזון יפרע עם: מטרת על לישראל ונגזרותיה". לאורך 150 עמודים היא פורשת את האג'נדה שלה בשורה של בעיות שמעסיקות את בית המשפט העליון ואת הציבור הישראלי כולו.
הרבה הצעות לשינוי שיטת המשטר עלו בחודשים האחרונים, אבל זו של גביזון היא ללא ספק המפתיעה והמקורית ביותר. היא מציעה לעבור ל"משטר פדרלי או חצי פדרלי שיבוסס על קנטונים". לדעת גביזון, פתרון כזה יאפשר הענקת אוטונומיה תרבותית לציבור הערבי, "בלי לאיים על יחסי הרוב והמיעוט במדינה". בשיטה הזו יהיו שני בתי מחוקקים. האחד ייבחר, כמו הכנסת היום, בשיטה היחסית, והשני ייבחר על בסיס אזורי. גביזון גם מזהירה שהתעלמות מהשסע היהודי-ערבי עלול להביא להתפרצות אלימה ובלתי נשלטת.
גביזון תומכת במבנה הפדרלי לא רק כפתרון לטווח הקצר, אלא גם, ואולי בעיקר, לטווח הארוך. לדבריה, צריך להיערך למצב שבו כדי לשמור על רוב יהודי מוצק יהיה הכרח "ליצור אוטונומיות לכידות מבחינה מרחבית ולאומית. ישראל צריכה לעשות שימוש בכוחותיה על מנת לתכנן חלוקות מרחביות כאלה. חשוב לוודא כי לא יהיו יותר מדי שטחים בתוך מדינת ישראל שבהם ההתפרסות בין יהודים וערבים תמנע אוטונומיה קהילתית".
כהכנה לתוכנית האוטונומיות שלה סבורה גביזון שיש צורך חיוני לבטל את המעמד הרשמי של המוסדות הלאומיים, הסוכנות והקרן הקיימת. אלה ישובו להיות כלי פעולה של העם היהודי ולכן יוכלו להפלות לטובה נושאים יהודיים. כך גם תיושב הטענה שישראל מפלה לרעה את המיעוט הערבי באמצעות מוסדות אלה.
בטווח הרחוק עוד יותר גביזון מציעה את המבנה הפדרלי לא רק לתחומי מדינת ישראל, אלא לכל השטח שבין הירדן לים. לדבריה, במצב הנוכחי אין כל אפשרות מעשית לחשוב על פתרון אחר מאשר חלוקת הארץ ושתי מדינות, אבל "אני מסכימה כי אם אכן יתייצבו התנאים באזור בצורה שתאפשר ליהודים, ולפלשתינאים, לקיים הגדרה עצמית קהילתית ללא מסגרת מדינית, סידור כזה יהיה עדיף על הגדרה עצמית מדינתית... ניתן יהיה אולי לעבור לחיות כאן במתווה של קונפדרציה, ובהמשך אולי גם פדרציה". כל זאת, היא מדגישה, יקרה "רק אחרי תהליך ארוך של ייצוב ושל פיוס". הקמת מדינה פלשתינית, מבהירה עוד גביזון, אינה מחייבת את פינוי כל היהודים ממנה ופירוק כל ההתנחלויות שבשטחה.
גביזון גם מדגישה: "לא נכון ש'הכיבוש אינו חוקי' וכי על ישראל מוטלת חובה מכוח המשפט הבינלאומי לסגת מן השטחים... המשפט הבינלאומי מכיר במצב של 'כיבוש'". הכיבוש אמור לדבריה להסתיים בדרך של הסכם, אבל גביזון כותבת: "אני מודה שאינני נמנית עם האופטימיים בעניין השלום עם הפלשתינאים. מבחינה זו הסכמי השלום עם ירדן ועם מצרים, למרות שהיה בהם הישג גדול לישראל, היו בדיעבד קצרי-ראות. פתרון הבעיה הקרקעית עם כל מדינה בנפרד משאיר את הבעיה היהודית-פלשתינית בסד בלתי אפשרי, שכן הבעיה הטריטוריאלית שבמסגרתה חושבים על הפתרון מצטמצמת לפלשתין/ארץ ישראל המערבית". לדבריה, כבר בתקופת המנדט "נראה היה כי שטח זה לבדו לא יוכל להכיל את הסכסוך... מצב זה רק החריף עם השנים".
היא פסימית לגבי יישוב מלא של הסכסוך הישראלי-פלשתיני, לפחות בעתיד הנראה לעין. "המרחק בין התביעות של חלקים ניכרים בשני העמים גדול מדי... בעניין זה אני שותפה לדעתו של חתן פרס נובל לשלום ישראל אומן, שאומר שמי שרודף אחר השלום ולהוט אחריו יותר מדי, סופו שלא יקבל אותו".
דמוקרטיה רזה
גביזון מבהירה שוב ושוב את עמדותיה על מגבלות כוחו של בית המשפט העליון. "לא ברור", היא כותבת, "מדוע יש חשדנות כה גדולה וגורפת כלפי דברי ביקורת על המוסד ודרך התנהלותו. אחרי הכל, בית המשפט הוא מוסד לא ייצוגי העושה שימוש רב בכוחו ללא הסמכה חוקתית מפורשת, ומבטל החלטות של הממשלה ואף של המחוקק עצמו". לדבריה, דווקא מי שרוצה בביקורת שיפוטית על חוקי הכנסת צריך לעודד את הוויכוח סביב בית המשפט.
גביזון מסכימה, ש"אם יש מסקנה אחת ברורה מבחירות 2006 בישראל, נראה כי רוב גדול של הציבור סבור כי אכן הגיע הזמן לשים את השאלות החברתיות והכלכליות בראש סדר העדיפויות הלאומי". עם זאת היא מדגישה כי "דווקא לגבי מדיניות חברתית-כלכלית פתרונות מקומיים בדמות פסילת חוקים אינם מתאימים. לא במקרה סמכות של ביקורת שיפוטית בתחומים אלה היא מאוד שנויה במחלוקת".
אחד הוויכוחים המרכזיים במדע המדינה בנושא הדמוקרטיה, עוסק בהבדל בין דמוקרטיה פורמלית לדמוקרטיה מהותית. דמוקרטיה פורמלית מבטיחה את כללי המשחק - דוגמת בחירות סדירות, אפשרות להחליף את השלטון, עצמאות שיפוטית וכו'. דמוקרטיה מהותית כוללת גם הגנה על זכויות יסוד. יש הטוענים שישראל אינה דמוקרטיה אמיתית משום שפוגעים בה בזכויות יסוד, למשל בחופש מדת. גביזון מבהירה את עמדתה: "אני מעדיפה, משיקולים של בהירות המחשבה, לאמץ את המובן 'הרזה' יותר של הדמוקרטיה, כלומר דמוקרטיה פורמלית". לדבריה, יש להעניק לזכויות האדם חשיבות רבה מאוד, אבל שילובן בהגדרת הדמוקרטיה יוצר מתחים פנימיים קשים. במלים אחרות, גביזון סבורה שאפשר לקיים משטר דמוקרטי שאיננו ליברלי בתחום זכויות האדם. היא כותבת, למשל, שהעדפה של המחוקק שלא לאפשר נישואים אזרחיים "אינה כשלעצמה פגיעה בדמוקרטיה. ייתכן כי העדפה כזו היא ביטוי של דמוקרטיה, משום היא משקפת את משחק הכוחות בחברה".
ההיבט הדמוגרפי
אחד הפחדים הגדולים של הפוליטיקה הישראלית, ממש טאבו, הוא העיסוק בשינוי חוק השבות, המעניק את הזכות לעלות לארץ ליהודים ולצאצאיהם עד דור שלישי, וכן לבני הזוג שלהם. ברור שבחוק הנוכחי יש בעיות קשות, למשל סעיף הנכד, שמאפשר לאנשים שאין להם שום קשר תרבותי ליהדות לעלות לארץ. אבל הפחד הוא שאם ישונה החוק פעם אחת, כבר אי אפשר יהיה לעצור את השינויים, ובסופו של דבר החוק יבוטל.
גביזון סבורה שצריך להתגבר על הטאבו ולצמצם את היקפו של חוק השבות: "אין מקום להעניק זכאות מכוח חוק השבות למי שאין לו שום עניין בחיים יהודיים, ושלעתים הוא אף חבר מאמין ומזוהה בקהילה דתית ולאומית אחרת". הדברים האלה מתייחסים כפי הנראה הן לבני הפלאשמורה והן לרבים מהעולים הלא יהודים מחבר המדינות. עם זאת, היא מדגישה שאדם יכול לחיות חיים יהודיים מלאים ולא להיות יהודי על פי ההלכה.
גביזון מציעה גם לבחון הטלות מגבלות על עליית יהודים. שאלה שמושתקת בדרך כלל, לדבריה, היא האם לא ראוי להוסיף לחוק השבות מבחנים של יכולת השתלבות כלכלית במדינה שהיא מודרנית ומפותחת. "ישראל היא מדינה צפופה", היא אומרת, "וייתכן שיש לבחון מחדש כמה מהנחות היסוד של חוק השבות. גם מי שיכול להשתלב בצורות מסוימות של יהודיות, עשוי להיות מי שיתקשה להשתלב בחברה הישראלית מבחינת המודרניות ורמת הפיתוח הכלכלי". "יש להקדיש מחשבה גדולה יותר להגירה של קבוצות גדולות של אנשים מתרבות שונה", היא קובעת, ומסבירה גם למי היא מתכוונת: "הדבר הודגם בצורה דרמטית בקשיים שנלוו לקליטתם של עולי אתיופיה בישראל".
גביזון מסבירה: "מול הרצון להשלים את קיבוץ הגלויות ולאפשר איחוד משפחות, עומד גם האינטרס של המדינה לשמור על רמת הרווחה של כל תושביה. מדינה אחראית אינה צריכה להתנדב לקלוט לתוכה קבוצות של אנשים שסיכויי ההשתלבות שלהם נמוכים, ואשר יש סיכוי רב כי יחיו בשולי החברה מתוך כעס ותסכול".
השאלה העיקרית בוויכוח על מדיניות ההגירה ואיחוד המשפחות בישראל של מי שאינם זכאי חוק השבות, היא האם יש לאזרח זכות מוקנית לחיות במדינתו עם בן זוגו. רבים משופטי בג"ץ סבורים שיש זכות כזו. גביזון סבורה כי זכותה של המדינה לסרב לקבל את בן הזוג או לקבוע תנאים לאיחוד משפחות. "כאשר המדינה מסרבת, יהיה האזרח הישראלי זה שיעקור אל המולדת של בן זוגו או אל ארץ אחרת. כל פירוש אחר נותן לכל אזרח של המדינה אפשרות להכתיב למדינתו את מי לאזרח בה".
בין היתר גביזון מציינת כי "בתקופה של מלחמה או סכסוך מקובל כי לא מוענקים כניסה או מעמד לאזרחים של מדינת אויב". "המדינה", היא טוענת, "אינה צריכה להתנדב להכניס לשטחה אנשים שחשים כלפיה עוינות". על איחוד משפחות עם תושבי הרשות היא כותבת: "לגיטימי מצד המדינה לבחון גם את ההיבטים הדמוגרפיים של התופעה ואת השפעתה על השחיקה המתמדת של הרוב היהודי בישראל".
הרבה הצעות לשינוי שיטת המשטר עלו בחודשים האחרונים, אבל זו של גביזון היא ללא ספק המפתיעה והמקורית ביותר. היא מציעה לעבור ל"משטר פדרלי או חצי פדרלי שיבוסס על קנטונים". לדעת גביזון, פתרון כזה יאפשר הענקת אוטונומיה תרבותית לציבור הערבי, "בלי לאיים על יחסי הרוב והמיעוט במדינה". בשיטה הזו יהיו שני בתי מחוקקים. האחד ייבחר, כמו הכנסת היום, בשיטה היחסית, והשני ייבחר על בסיס אזורי. גביזון גם מזהירה שהתעלמות מהשסע היהודי-ערבי עלול להביא להתפרצות אלימה ובלתי נשלטת.
גביזון תומכת במבנה הפדרלי לא רק כפתרון לטווח הקצר, אלא גם, ואולי בעיקר, לטווח הארוך. לדבריה, צריך להיערך למצב שבו כדי לשמור על רוב יהודי מוצק יהיה הכרח "ליצור אוטונומיות לכידות מבחינה מרחבית ולאומית. ישראל צריכה לעשות שימוש בכוחותיה על מנת לתכנן חלוקות מרחביות כאלה. חשוב לוודא כי לא יהיו יותר מדי שטחים בתוך מדינת ישראל שבהם ההתפרסות בין יהודים וערבים תמנע אוטונומיה קהילתית".
כהכנה לתוכנית האוטונומיות שלה סבורה גביזון שיש צורך חיוני לבטל את המעמד הרשמי של המוסדות הלאומיים, הסוכנות והקרן הקיימת. אלה ישובו להיות כלי פעולה של העם היהודי ולכן יוכלו להפלות לטובה נושאים יהודיים. כך גם תיושב הטענה שישראל מפלה לרעה את המיעוט הערבי באמצעות מוסדות אלה.
בטווח הרחוק עוד יותר גביזון מציעה את המבנה הפדרלי לא רק לתחומי מדינת ישראל, אלא לכל השטח שבין הירדן לים. לדבריה, במצב הנוכחי אין כל אפשרות מעשית לחשוב על פתרון אחר מאשר חלוקת הארץ ושתי מדינות, אבל "אני מסכימה כי אם אכן יתייצבו התנאים באזור בצורה שתאפשר ליהודים, ולפלשתינאים, לקיים הגדרה עצמית קהילתית ללא מסגרת מדינית, סידור כזה יהיה עדיף על הגדרה עצמית מדינתית... ניתן יהיה אולי לעבור לחיות כאן במתווה של קונפדרציה, ובהמשך אולי גם פדרציה". כל זאת, היא מדגישה, יקרה "רק אחרי תהליך ארוך של ייצוב ושל פיוס". הקמת מדינה פלשתינית, מבהירה עוד גביזון, אינה מחייבת את פינוי כל היהודים ממנה ופירוק כל ההתנחלויות שבשטחה.
גביזון גם מדגישה: "לא נכון ש'הכיבוש אינו חוקי' וכי על ישראל מוטלת חובה מכוח המשפט הבינלאומי לסגת מן השטחים... המשפט הבינלאומי מכיר במצב של 'כיבוש'". הכיבוש אמור לדבריה להסתיים בדרך של הסכם, אבל גביזון כותבת: "אני מודה שאינני נמנית עם האופטימיים בעניין השלום עם הפלשתינאים. מבחינה זו הסכמי השלום עם ירדן ועם מצרים, למרות שהיה בהם הישג גדול לישראל, היו בדיעבד קצרי-ראות. פתרון הבעיה הקרקעית עם כל מדינה בנפרד משאיר את הבעיה היהודית-פלשתינית בסד בלתי אפשרי, שכן הבעיה הטריטוריאלית שבמסגרתה חושבים על הפתרון מצטמצמת לפלשתין/ארץ ישראל המערבית". לדבריה, כבר בתקופת המנדט "נראה היה כי שטח זה לבדו לא יוכל להכיל את הסכסוך... מצב זה רק החריף עם השנים".
היא פסימית לגבי יישוב מלא של הסכסוך הישראלי-פלשתיני, לפחות בעתיד הנראה לעין. "המרחק בין התביעות של חלקים ניכרים בשני העמים גדול מדי... בעניין זה אני שותפה לדעתו של חתן פרס נובל לשלום ישראל אומן, שאומר שמי שרודף אחר השלום ולהוט אחריו יותר מדי, סופו שלא יקבל אותו".
דמוקרטיה רזה
גביזון מבהירה שוב ושוב את עמדותיה על מגבלות כוחו של בית המשפט העליון. "לא ברור", היא כותבת, "מדוע יש חשדנות כה גדולה וגורפת כלפי דברי ביקורת על המוסד ודרך התנהלותו. אחרי הכל, בית המשפט הוא מוסד לא ייצוגי העושה שימוש רב בכוחו ללא הסמכה חוקתית מפורשת, ומבטל החלטות של הממשלה ואף של המחוקק עצמו". לדבריה, דווקא מי שרוצה בביקורת שיפוטית על חוקי הכנסת צריך לעודד את הוויכוח סביב בית המשפט.
גביזון מסכימה, ש"אם יש מסקנה אחת ברורה מבחירות 2006 בישראל, נראה כי רוב גדול של הציבור סבור כי אכן הגיע הזמן לשים את השאלות החברתיות והכלכליות בראש סדר העדיפויות הלאומי". עם זאת היא מדגישה כי "דווקא לגבי מדיניות חברתית-כלכלית פתרונות מקומיים בדמות פסילת חוקים אינם מתאימים. לא במקרה סמכות של ביקורת שיפוטית בתחומים אלה היא מאוד שנויה במחלוקת".
אחד הוויכוחים המרכזיים במדע המדינה בנושא הדמוקרטיה, עוסק בהבדל בין דמוקרטיה פורמלית לדמוקרטיה מהותית. דמוקרטיה פורמלית מבטיחה את כללי המשחק - דוגמת בחירות סדירות, אפשרות להחליף את השלטון, עצמאות שיפוטית וכו'. דמוקרטיה מהותית כוללת גם הגנה על זכויות יסוד. יש הטוענים שישראל אינה דמוקרטיה אמיתית משום שפוגעים בה בזכויות יסוד, למשל בחופש מדת. גביזון מבהירה את עמדתה: "אני מעדיפה, משיקולים של בהירות המחשבה, לאמץ את המובן 'הרזה' יותר של הדמוקרטיה, כלומר דמוקרטיה פורמלית". לדבריה, יש להעניק לזכויות האדם חשיבות רבה מאוד, אבל שילובן בהגדרת הדמוקרטיה יוצר מתחים פנימיים קשים. במלים אחרות, גביזון סבורה שאפשר לקיים משטר דמוקרטי שאיננו ליברלי בתחום זכויות האדם. היא כותבת, למשל, שהעדפה של המחוקק שלא לאפשר נישואים אזרחיים "אינה כשלעצמה פגיעה בדמוקרטיה. ייתכן כי העדפה כזו היא ביטוי של דמוקרטיה, משום היא משקפת את משחק הכוחות בחברה".
ההיבט הדמוגרפי
אחד הפחדים הגדולים של הפוליטיקה הישראלית, ממש טאבו, הוא העיסוק בשינוי חוק השבות, המעניק את הזכות לעלות לארץ ליהודים ולצאצאיהם עד דור שלישי, וכן לבני הזוג שלהם. ברור שבחוק הנוכחי יש בעיות קשות, למשל סעיף הנכד, שמאפשר לאנשים שאין להם שום קשר תרבותי ליהדות לעלות לארץ. אבל הפחד הוא שאם ישונה החוק פעם אחת, כבר אי אפשר יהיה לעצור את השינויים, ובסופו של דבר החוק יבוטל.
גביזון סבורה שצריך להתגבר על הטאבו ולצמצם את היקפו של חוק השבות: "אין מקום להעניק זכאות מכוח חוק השבות למי שאין לו שום עניין בחיים יהודיים, ושלעתים הוא אף חבר מאמין ומזוהה בקהילה דתית ולאומית אחרת". הדברים האלה מתייחסים כפי הנראה הן לבני הפלאשמורה והן לרבים מהעולים הלא יהודים מחבר המדינות. עם זאת, היא מדגישה שאדם יכול לחיות חיים יהודיים מלאים ולא להיות יהודי על פי ההלכה.
גביזון מציעה גם לבחון הטלות מגבלות על עליית יהודים. שאלה שמושתקת בדרך כלל, לדבריה, היא האם לא ראוי להוסיף לחוק השבות מבחנים של יכולת השתלבות כלכלית במדינה שהיא מודרנית ומפותחת. "ישראל היא מדינה צפופה", היא אומרת, "וייתכן שיש לבחון מחדש כמה מהנחות היסוד של חוק השבות. גם מי שיכול להשתלב בצורות מסוימות של יהודיות, עשוי להיות מי שיתקשה להשתלב בחברה הישראלית מבחינת המודרניות ורמת הפיתוח הכלכלי". "יש להקדיש מחשבה גדולה יותר להגירה של קבוצות גדולות של אנשים מתרבות שונה", היא קובעת, ומסבירה גם למי היא מתכוונת: "הדבר הודגם בצורה דרמטית בקשיים שנלוו לקליטתם של עולי אתיופיה בישראל".
גביזון מסבירה: "מול הרצון להשלים את קיבוץ הגלויות ולאפשר איחוד משפחות, עומד גם האינטרס של המדינה לשמור על רמת הרווחה של כל תושביה. מדינה אחראית אינה צריכה להתנדב לקלוט לתוכה קבוצות של אנשים שסיכויי ההשתלבות שלהם נמוכים, ואשר יש סיכוי רב כי יחיו בשולי החברה מתוך כעס ותסכול".
השאלה העיקרית בוויכוח על מדיניות ההגירה ואיחוד המשפחות בישראל של מי שאינם זכאי חוק השבות, היא האם יש לאזרח זכות מוקנית לחיות במדינתו עם בן זוגו. רבים משופטי בג"ץ סבורים שיש זכות כזו. גביזון סבורה כי זכותה של המדינה לסרב לקבל את בן הזוג או לקבוע תנאים לאיחוד משפחות. "כאשר המדינה מסרבת, יהיה האזרח הישראלי זה שיעקור אל המולדת של בן זוגו או אל ארץ אחרת. כל פירוש אחר נותן לכל אזרח של המדינה אפשרות להכתיב למדינתו את מי לאזרח בה".
בין היתר גביזון מציינת כי "בתקופה של מלחמה או סכסוך מקובל כי לא מוענקים כניסה או מעמד לאזרחים של מדינת אויב". "המדינה", היא טוענת, "אינה צריכה להתנדב להכניס לשטחה אנשים שחשים כלפיה עוינות". על איחוד משפחות עם תושבי הרשות היא כותבת: "לגיטימי מצד המדינה לבחון גם את ההיבטים הדמוגרפיים של התופעה ואת השפעתה על השחיקה המתמדת של הרוב היהודי בישראל".