כללי המשחק
|
תכליתם של כללי המשחק לשמר את הלכידות והלגיטימיות של החברה הישראלית גם אחרי ההחלטה על ההתנתקות – תהא מה שתהא
שוב מנסה ישראל להכריע בסוגיית
היסוד שמשתקת אותה כבר יותר משלושה עשורים. הדעות בעד או נגד נסיגה
ישראלית מחלק מן השטחים חלוקות מן השורש. הוויכוחים קשורים להערכות
מציאות, הערכות חוסן שלנו ושל הצד השני, תקוות לעתיד. יש בהם גם רכיבים
עמוקים של השקפת עולם בסיסית. וצריך גם לזכור שהמחלוקת הזו לא תיגמר באחת,
ביום שיוכרע לגבי ההתנתקות מעזה ומצפון השומרון.
אם יוחלט להתנתק – נצטרך לממש את ההחלטה וגם להמשיך להסדר קבע יציב. ובמקרה ההפוך – צריך יהיה להסביר לציבור בישראל ובעולם מה ייעשה באוכלוסייה הפלסטינית נטולת הזכויות החיה בשטחים. ההכרעה האחת הזאת אינה סוף המחלוקת. היא רק שלב (חשוב) בטיפול בה.
דווקא בשל כך, ומשום שהטיעונים בעד ונגד הושמעו כבר לעייפה, צריך לדון בכללי המשחק. חשוב להזכיר שתכליתם לשמר את הלכידות והלגיטימיות של החברה הישראלית גם אחרי ההחלטה – תהא מה שתהא. הלגיטימיות הדמוקרטית של החלטה נובעת, בדרך-כלל, מהחלטות ברורות של הממשלה הנבחרת ומאישור הכנסת.
במקרה הנוכחי, אין החלטה ברורה של הממשלה, מפני שהיא חלוקה מהותית בנושא, ומפלגת הציר שלה, הליכוד, דחתה את המהלך הזה כמה פעמים. בתנאים אלה צריך לוודא שאכן ההתנתקות מבטאת את רצון העם, ולא בדרך של סקרים. החלטת ממשלה ברורה באישור הכנסת, משאל עם או בחירות הן הדרכים האפשריות. אף אחת מהן אינה מושלמת, אבל יש לבחור באחת מהן.
כללי המשחק חלים גם על גבולות חופש הביטוי, ועל האמצעים שנוקטים הצדדים כדי לשכנע בעמדותיהם. בסוגיות אלה צריך להקפיד שהכללים יהיו נכונים, ולא פחות חשוב, שהם יופעלו בצורה דומה על שני הצדדים. כך בשימוש במשפט וכך בעניין הלגיטימיות.
אם הכינוי "יודנראט" לראש מנהלת ההתנתקות הוא הסתה – גם הכינוי "פושע מלחמה" לרמטכ"ל הוא כזה. לטעמי, שני הביטויים מגונים, אך שניהם לא עולים, כשלעצמם, כדי עבירה פלילית. אם קריאה לא להשתתף בפינוי יישובים והקביעה שזה פשע נגד האנושות הן המרדה – גם קריאה לא לשרת בשטחים (מפני שמבצעים בהם פשעי מלחמה) היא כזאת. שתיהן קריאות פוליטיות מקוממות אך לא עבירות על החוק הפלילי. ובכל מקרה, דין אחד להן.
לכן מזוז ושנדר נהגו כהלכה כשהחליטו לא לחקור את מי שהצהיר כי הוא מוכן לעשות לשרון "פולסא דנורא", וממילא שלא להעמידו לדין. במחלוקת קשה צריך להשתמש במשפט רק בהקשרים שהדיבור יכול להביא לפעילות בלתי חוקית ממש. מילים, גם קשות ופוגעות, בדרך-כלל פורקות תסכול, והשתקתן עלולה להעצים אותו. בסכנה למעשים אסורים חובה לטפל באמצעות הכרזה משותפת של מנהיגים פוליטיים, רוחניים ודתיים, שתבהיר תמיד כי פגיעה בגוף ואף ברכוש אסורה, וכי מי שיחרוג מכללים כאלה אינו עובר רק על חוקי המדינה אלא גם על העקרונות והערכים של קהילתו. רצוי גם שייקבעו קווים אדומים מוסכמים, שימנעו שימוש בביטויים ואנלוגיות שעיקר מטרתם להלהיט רוחות. "יודונאצים" היה מיותר בשעתו, ממש כמו "יודנראט" היום.
אם נשמור על כל אלה, אולי נצלח את ההחלטות הקשות האלה יחד, מוכנים להתמודד עם האתגרים של הימים שאחרי ההחלטות הכואבות. אם לא נשכיל לעשות זאת – המאבק על ההחלטות האלה עלול להמית בנו את הכוחות היוצרים שהביאו להישגינו עד הנה.