גביזון: "ישראליות שמנוגדת ליהדות היא חיה משונה"

ארגון חד"ש בשם מציל"ה מבקש להפיח חיים במיתוס כ"ט בנובמבר. בנאום נרגש ולא שגרתי אמרה חברת ועדת וינוגרד, רות גביזון: "עדיין שווה לחיות כאן עד כדי כך שלפעמים שווה גם למות בשביל זה"

בכיר מאוד לשעבר במטכ"ל, מימי מלחמת יום כיפור, העיר שאצל הגויים אין לפני אירוע כזה שלל של עוגות. רק שתייה.

זה היה הערב של רות גביזון. היא הנשיאה של הארגון החדש שנקרא "מציל"ה", שבחר להשיק את עצמו במשכנות שאננים ביום ראשון בערב בדיון לציון הכ"ט בנובמבר. המוזמנים היו נבחרת צמרת. ואין כוונה ללשון נופל על לשון, כיוון שאחד הבולטים בוועד המנהל של מציל"ה הוא צבי צמרת.

ההרגשה שעולה מהקמת הגוף הזה היא של יותר ממצוקה, אולי אפילו של תחושת חירום. איך עושים שההצדקה ההיסטורית לקיומה של מדינה יהודית תיראה תקפה גם היום. "הבעיה היא איך לעשות שהמושגים של ציונות, יהדות, דמוקרטיה, ליברליזם והומניזם יתחברו", אמרה רות גביזון בדברי הסיכום שלה.

גביזון ודוברים אחרים באותו ערב, כמו פרופ' יצחק גלנור ואלכס יעקובסון, מנסים להפוך את ה-29 בנובמבר 47' למיתוס חיובי מכונן. עם השנים פחת ערכו בלוח השנה הציוני, והוא צוין רק בכמה אירועים שוליים או ביובלות גדולים כמו 50 שנה למדינה.

עכשיו זה 60 שנה. אבל נראה שהקבוצה שגביזון מובילה רואה בכ"ט בנובמבר סמל לחיוניות של המדינה היהודית. אחרים רואים בהחלטת האו"ם ההיסטורית את עקרון החלוקה.

אבל נראה שמחקר היסטורי חדש עשוי לגלות שהחלטת החלוקה של האו"ם ב-47' סובלת מהערכת-יתר בקרב הישראלים. עושים מזה יותר ממה שזה היה באמת. בפועל, מעצמות המערב, ובעיקר ארצות הברית, אנגליה וצרפת, נסוגו מביצוע ההחלטה. מדינת ישראל לא היתה קמה אלמלא הנחישות של היישוב היהודי ומי שעמד בראשו אז, דוד בן גוריון, שזינק דרך הפתח בשמים חרף התנגדותם של מרבית חבריו לצמרת ההנהגה.

נכון שאז הם התנגדו. אבל היום, הדובר הערבי בדיון, העיתונאי נזיר מג'אלי, אמר: "ההתנגדות להחלטה מהצד הערבי – היתה טעות ואיוולת. ואפשר לסגור בזה את הדיון". אחר כך הוסיף דברים מעניינים שלא היו נעימים בהכרח לאנשים כמו אילן פפה.

הוא לא האשים את היהודים בפשעים אלא דיבר במידה של הערצה על האליטה היהודית שצמחה והכשירה כל פינה בארץ ובמערכות החברה לתקומה מדינית ולאומית. "לא היתה הנהגה פלשתינית", אמר מג'אלי. "הוועד הערבי העליון זו היתה קבוצה של מוכתרים של משפחות גדולות. היתה אנדרלמוסיה שלמה. ברגע שהם נקלעו לסכסוך עם הבריטים הם ברחו מהארץ".

אחר כך דיבר על יחסם של הערבים כעם וכמדינות לפלשתינים ב-47'-48': "אף אחד לא חשב על מדינה פלשתינית. אף אחד לא חשב שיש עם פלשתיני. אף אחד לא חשב שדרושה עצמאות פלשתינית... העם הפלשתיני שילם על הטעויות שלו ולמד את הלקח שלו".

רות גביזון, בהופעה פומבית נרגשת ולא שגרתית, פרסה את האני-מאמין הציוני שלה. היא רואה בהחלטת הכ"ט בנובמבר קודם כל את ההבט של "מדינה יהודית", יותר מאשר העיקרון של חלוקת הארץ, אם כי ברור שגם עיקרון זה מקובל עליה. "כתוצאה מההחלטה, באה ההכרזה על הקמת המדינה", אמרה גביזון. "היום, כשאנחנו מסתכלים על המפעל הציוני, אנחנו מוצאים המון שאלות. זו חזרה על מה שהיה לנו בהצהרת בלפור.

השכנוע שצודק שיש מדינה יהודית; שהיהודים צריכים עזרה, אבל יודעים גם לעשות את זה בעצמם. הישראלים, היהודים, אינם קולוניאליסטים", עונה גביזון לבעלי התיאוריות הפוסט-ציוניות. "לא באנו לכאן בגלל שהארץ קדושה לשלוש הדתות, אלא בגלל שבמקום הזה קם העם היהודי ופה נתן לעמים את ספר הספרים הנצחי.

ההישג של הקמת המדינה הוא הישג מוסרי ערכי. של היהודים. של כל היהודים, לא רק של אותו חלק בעם שהיווה את היישוב העברי. עבור עם ששרד ללא מולדת 2000 שנה, תוך רדיפות, גירושים והשמדה, תוך קיום תלוש, לא מלא, ללא קשר לאדמה, מתוך התבוללות, והסתרת זהות; קיום תוך איום זהותי תרבותי ופיזי – הציונות עבורו היא פתרון חשוב.

"העם היה זקוק למקום שבו היהודים לא יצטרכו להיות יהודים בבתיהם וצרפתים בחוץ, אלא יוכלו גם להיות יהודים מחוץ לבתיהם", היא עונה לשולמית אלוני. "יש אנשים שאמרו: ברגע שיש לנו מדינה, הציונות סיימה את תפקידה. ועכשיו היא יכולה להיות מדינת כל אזרחיה. היא אמורה להתפרק מייחודה. התחושות האלה חדשות יחסית. ההנהגה של אז השכילה לא לחדד את הדברים, מה שאנחנו לא יודעים לעשות היום.

מדינת ישראל לא חוקקה חוקה כדי לא להסתבך בשאלה של מה זו היהודיות של המדינה. כשערי ז'בוטינסקי לוחץ בעניין החוקה, לא רק מפא"י מהסה אותו אלא גם מפלגתו. הכעס על המונופולין הדתי יצר שסעים בין היהודים; התעלמות מעם אחר אפשרה פקפוק בצדק היהודי. התנועה הציונית היתה קורבן של הצלחת המדינה היהודית. יש צבא יהודי, יש טמפו יהודי של השבוע, יש נראטיב יהודי. כתוצאה – המאמץ הרעיוני נחלש. אנחנו חיים במדינה שבה אפילו תרבות המחדל היא יהודית. יש ספרות ברמה שאף אחד לא ציפה לה.

"מבחינת הזהות, אתה מרגיש שאתה שלם. נוצרה הישראליות. לא האזרחות. אני מדברת על הישראליות כתרבות. אבל אם הישראליות מנגידה את עצמה ליהדות היא הופכת לחיה משונה מאוד. היא בסך הכל בת 60, ו-60 שנה זה מעט מאוד. עם כזה לא יכול להרשות לעצמו שתרבותו תהיה רק ישראלית. מי שיש לו עניין בשתי הזהויות – האזרחית והיהודית, חייב להשאיר מבנים מוסדיים שאינם מחוברים למדינה.

המדינה לא יכולה להבטיח תרבות יהודית, היא לא יכולה להבטיח שהילדים ירצו להיות יהודים. לא נכון שהציונות נגמרה עם הקמת המדינה. התנאים של חוסר ביטחון – נשארו, ולמרות שאנחנו לא רוצים ניצול ונישול, אנחנו גם לא רוצים שישלטו בנו... שווה לחיות כאן עד כדי כך שלפעמים שווה גם למות בשביל זה. המפעל היהודי נמצא באיום גם מבחוץ וגם מבפנים. אבל התמונה הזו של הכ"ט בנובמבר עדיין קיימת. של אנשים שבכו אז ברחובות. זה עדיין קיים. צריך לבנות עבור האנשים האלה מסלולים של עשייה".