בזכות הדיון הציבורי

רות גביזון הארץ

מי שעקבו אחרי עבודתי בשנים האחרונות יודעים כי עיקרי הדברים שהשמעתי בראיון עם ארי שביט (להבדיל מן הכותרות והכתרים שנקשרו לי) אינם חדשים עימי. החידוש היה בהחלטה להוציא אותם מדפיהם של כתבי עת ומאולמות סגורים של דיונים מקצועיים אל ליבו של השיח הציבורי עצמו. מוקדם עדיין להעריך את התוצאה של החלטה זו, אך נראה לי כי עומק התגובות ועוצמתן הרגשית מלמדים כי הצורך בדיון ציבורי מסוג אחר בסוגיות אלה הוא עמוק ורחב. אני רואה בכאב ובדאגה את הניכור שחש חלק מן הציבור כלפי המשפט ובית המשפט. אני סבורה כי חלק ניכר מן ההאשמות המוטחות בבית המשפט אינו מוצדק. דווקא משום כך אני סבורה כי לא נכון לטפל בניכור הזה בדרך של התגוננות גורפת.

את תגובתי כאן אני רוצה לרכז בשני נושאים קשורים. הראשון קשור לשאלת היציאה מן ההקשר המקצועי אל ההקשר הציבורי, דווקא בשעה שמתנהלות בו התקפות חריפות על בית המשפט. על רקע כזה, לא היה ספק כי מתקיפי בית המשפט יעשו שימוש בדבריי על מנת לחזק את התקפתם. ראיה ניצחת לכך הייתה בדיון בכנסת, שהניבה קריאה לבית המשפט להינזר מעניינים ערכיים. אני מצרה על החלטת הכנסת וחושבת כי היא שגויה מעיקרה, אך אינני בטוחה כי היא מוכיחה שטוב היה להימנע מן הפרסום. נהיה כמעט בלתי אפשרי במקומותינו לומר, בעת ובעונה אחת, כי אדם תומך בבית משפט עצמאי וחזק, ויחד עם זה יש לו הסתייגויות רציניות ממגמות ותהליכים שבית המשפט העליון ונשיאו נמצאים במרכזם. דווקא בעת שאנו עושים הכרעות חוקתיות מרכזיות, אסור להסכים לרידוד כזה של הדיון הציבורי. אם נגזר עלינו להתייצב בעד או נגד בית המשפט – אין לי ספקות ואני מתייצבת בעדו. אבל אני מוחה על זה שכך מוצגת הדילמה שלנו. למה נהיה החברה היחידה בעולם שבה אי אפשר לדון במעמד הראוי של בית המשפט בדמוקרטיה בלי שהדבר ייתפס כמתקפה על בית המשפט? אחזור ואומר כי לדעתי החזית האחידה הזו מחלישה את האמון בבית המשפט בקרב אלה המבקרים אותו. לאמון של תומכי בית המשפט ממילא אין לנו לחשוש.

ולמה עכשיו? לא בגלל נמרודי ומסמך רביב. את הסוגיות האלה ניתן היה לברר בלי לשבור את הכלים. אלא מפני שמתקיימים עכשיו שני תהליכים חוקתיים, מבניים וקשורים, שעלולים להיות בלתי הפיכים: המשך חקיקת חוקי היסוד והרפורמה במבנה בתי המשפט. אם יושלמו תהליכים אלה כמתוכנן, ישונו כללי המשחק ויחסי הכוח בין כוחות בחברה. לדעתי, שינויים אלה יהיו בלתי רצויים. ומכל מקום, נוכח שינויים כאלה חובה לקיים דיון ציבורי מלא ומושכל.

יתירה מזו. לא נכון כי לפני הראיון עמי התנהל הויכוח בסוגיות אלה בקהילייה המקצועית, ואני היא זו שהוציאה אותו החוצה. הויכוח מתנהל ברמה הציבורית כל הזמן, אלא שהוא מוטה. בגלל החשש לפגוע בבית המשפט (ומטעמים אחרים) נוצר בציבור הרושם (המוטעה מאוד) כאילו הטענות שבית המשפט אקטיביסטי מדי, שלפעלתנות הזאת יש מחירים חברתיים ניכרים, וכי מחירים אלה קשורים לביקורת כלפי המהלך החוקתי, לרבות הביקורת כלפי הטענה כי כבר יש לנו חוקה, באות רק מן המחנה של המתנגדים הפוליטיים של בית המשפט. הצגה כזו אפשרה להימנע מבחינה עניינית של הטענות האלה לגופן. התגובות שהניב הראיון איתי מצביעות על הצורך הדחוף לא ליפול בפח הזה, ולהגיע לדיון עצמו.

כך אעשה בשארית דבריי כאן. לבית המשפט העליון תרומה חיונית ומכרעת לתרבות הפוליטית בישראל, כולל ההגנה על זכויות האדם. מלאכת השפיטה אינה עניין של יישום פורמאלי של נורמות למצבים עובדתיים. תמיד יש בה, וחייב להיות בה, יסוד ערכי מרכזי. אחד מתפקידיו של בית משפט הוא להוציא מחברתו את המיטב המוסרי שלה. כך עשה בית המשפט העליון שלנו מאז קום המדינה. הוא ממשיך לעשות זאת היום. אלא שגם בתוך שיח זכויות האדם יש מתחים: בין חופש ביטוי ובין השם הטוב, בין זכויות פרט ובין זכויות קהילה, בין זכויות אזרחיות וזכויות אזרחיות-חברתיות. לא תמיד קל להכריע מה נובע ממחויבות לזכויות האדם. במקרים כאלה, כאשר המחלוקת חוצה קבוצות בעלות השקפת עולם שונה, ראוי כי כלל ההכרעה יהיה מוסכם, וכי הפיתרון ינוסח בידי המחוקק, המייצג את החברה בכללה. במצב כזה, ביקורת שיפוטית אקטיביסטית מדי, לרבות ביטול חוקי כנסת, עלולה להעביר דיון ציבורי חיוני לתוך השיח המשפטי ולתוך ההכרעה העקרונית. לכן צריך לחשוב בזהירות על גבולותיה הרצויים של ביקורת כזאת בחברות דמוקרטיות שסועות.

הוספת תגובה אישור הדפסה Report