עושים צחוק מהמחוקק? או: החוק הוא מה שעושים בתי המשפט

    המחלוקת בין בית המשפט העליון ובית המשפט המחוזי שיקפה מחלוקת מתמשכת בסוגיה חשובה של זכויות נאשמים וההליך הפלילי: באיזו מידה אנחנו נותנים יד לשלילת חירותו של אדם לפני שנשפט והורשע, ואיך אנחנו מיישבים מעצר כזה (שתנאיו לעתים קשים מתנאי מאסר) עם החזקה כי כל אדם חף מפשע עד שלא הורשע, לאחר משפט פומבי והוגן, ועם העובדה שלעתים קורה כי נאשמים אכן מזוכים לעתים במשפטם, או שמכל מקום לא מוטל עליהם עונש של מאסר בפועל.

    השופט ברק אף הדגיש בהחלטתו את המשקל הרב שיש לייחס לשיקולים אלה כנגד החלטה לעצור עד תום ההליכים. יחד עם זאת, החומרה המיוחדת שהוא ראה בעבירות הצדיקה, בעיניו, החזקת הנאשמים במעצר.

    ביולי 1988 קיבלה הכנסת, בין השאר בעקבות החלטה זו, תיקון לחוק סדר הדין הפלילי שניזום על ידי חברי הכנסת אולמרט ווירשובסקי. התיקון קובע מפורשות כי "חומרת העבירה כשלעצמה לא מהווה עילה למעצר" אלא בעבירות מסוגים מסוימים, כגון עבירות סמים, עבירות של אלימות, או עבירות של ניצול קטינים או לקויים בשכלם. החוק השאיר את העיקרון של מעצר חובה בעבירות שדינן מוות או מאסר עולם חובה (כגון רצח), או בעבירות ביטחון חמורות שדינן מאסר עולם.

    לגבי כל העבירות האחרות, כולל עבירות בטחון, קובע החוק המתקן שני עקרונות. ראשית, צו מעצר עד תום ההליכים יינתן רק אם יש חשש סביר ששחרור יביא לשיבוש הליכים המשפט או "אם בשל נסיבות העבירה או מהותה קיים יסוד סביר לחשש שהנאשם יסכן את חייב של אדם או בטחונו, את שלום הציבור או בטחונו, או את בטחון המדינה". שנית, צו כזה יינתן רק אם לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרכים הפוגעות פחות בחירות הנאשם. מובן כי סמכות המעצר תופעל רק נגד נאשם שיש נגדו ראיות לכאורה כי ביצע את העבירות בהן הוא נאשם.

    בכנסת הוסבר לחברי הבית כי מטרת התיקון היה להבהיר, לאור מחלוקת שנתגלעה בנושא בבית המשפט, כי חומרת העבירה כשלעצמה אינה עילת מעצר אלא במקרים המפורטים בו. מעצר מוצדק כדי למנוע סכנות בעתיד. לא כביטוי לגינוי על התנהגות בעבר. לחוק לא הוגשו כל הסתייגויות, והוא התקבל ללא כל דיון ומתוך תחושה כי נעשה כאן מעשה חשוב ונחוץ להגנת זכויות חשודים.

    ב-12 לאוקטובר בחן בית המשפט המחוזי, מפי השופט טל (שהוא גם אב בית הדין במשפטם של אנשי "דרך הניצוץ"), את השלכתו של החוק החדש על מעצרם של הנאשמים. בהחלטה ארוכה ומנומקת קובע השופט טל כי לפי החוק החדש אין עוד עילה לעצור את הנאשמים, וכי ניתן להשיג את מטרות המעצר בדרך המגבילה פחות של מעצר בית. יומיים לאחר מכן שוב קיבל בית המשפט העליון את ערעורה של המדינה. ברור כבר כי המשפט לא יסתיים לפני פברואר.

    אין (ולא יכולה להיות) מחלוקת על כך כי העבירות בהן הואשמו אנשי "דרך הניצוץ" אינן בגדר העבירות בהן יוטל מעצר חובה או אף בגדר העבירות בהן מותר לעצור עד תום ההליכים רק בשל חומרת העבירה. באף אחד מגלגולי הפרשה לא נטען כי צפויה סכנה של ממש לציבור או לפרטים בו או להליכי המשפט משחרורם של הנאשמים עד לגזירת דינם. נימוקו של השופט ברק, שהיה מבוסס על זרם בפסיקת בית המשפט העליון, נדחה במפורש בחוק החדש. איך בכל זאת ניצלה ההחלטה?

    לאור חשיבות ההחלטה, ולאור קיצור ההנפקה העיקרית של השופט, ראוי להביאה במלואה: אין צורך בחשש ממשי לפגיעה בשלום הציבור או בביטחון המדינה שכן "בסוגי עבירות מסוימים טבוע חשש כזה בעצם ביצוע העבירה הנדונה. כך, למשל, אין ספק בדבר שיינתן, לכאורה, צו מעצר נגד אדם שהואשם בעבירות של ריגול או בגידה גם אם לא הובאה ראיה קונקרטית הצופה המשך פעילותו של הנאשם בעתיד". השופט תולה פירוש זה בכך שהסעיף בחוק מסמיך לעצור אם קיום החשש הזה עולה מנסיבות העבירה או ממהותה. לדעתו, נכון כי לאחר החוק לא ניתן עוד לעצור את הנאשמים בשל החומרה המופלגת של העבירות שעברו, אולם התשתית העובדתית תומכת עתה באפשרות לעצור אותם מפני שהעבירות שביצעו, במהותן, יוצרות חשש לסיכון בטחון המדינה.

    הדוגמאות שמביא השופט מטעות. אלה הן דוגמאות לעבירות בעלות חומרה קיצונית והן היו נכללות בקבוצת העבירות עליהן יש מעצר חובה (עבירות בטחון שדינן מאסר עולם). האינטואיציה לגבי ריגול או בגידה, שגם המחוקק היה שותף לה, אינה חלה על נאשמי "דרך הניצוץ", שהואשמו בעבירות שחומרתן פחותה בהרבה. ויש משהו מסוכן בהיקש שמבקש השופט ללמוד בין אותן עבירות ובין התנהגות הנאשמים כאן.

    אבל חמור מזה הוא כי השופט נאחז במילות החוק על מנת לרוקן את מטרתו העיקרית מתוכן. הבה נזכור: מטרה זו הייתה כי פרט לסוגי העבירות המנויים בחוק עצמו, לא יוטל מעצר עד תום ההליכים ללא הצבעה על קשר סביר בין אי החזקתו של הנאשם במעצר ובין סכנה לביטחון המדינה או שלום הציבור. אם אין צורך להראות סכנה ממשית הנשקפת כתוצאה מן השחרור, איזו ערובה תהיה לנו כי השופט לא יראה כל עבירה הנראית לו חמורה כעבירה שבמהותה יוצרת חשש סביר לפגיעה בשלום הציבור? נכון כי המחוקק הבחין בין הצבעה על חשש סביר כזה העולה מנסיבות העבירה ובין הצבעה על חשש סביר העולה ממהותה. אינני יודעת למה התכוון המחוקק בחשש הנובע ממהות העבירה. אולם הכלל הוא כי יש לפרש חוק כך שאינו עושה את כוונת החוק פלסתר. הפירוש היחיד הנותן תוקף לכוונת החוק, ומבטיח כי במקרים מתאימים, אם יהיו כאלה, ניתן יהיה לעצור גם על סמך חשש העולה ממהות העבירה הוא הפירוש הדורש להראות קשר בין השחרור בערבות ובין סכנה ממשית וקונקרטית לביטחון המדינה או לשלום הציבור.

    פירוש זה מתחזק גם לאור הדרישה הנוספת בחוק להראות כי לא ניתן למנוע סכנות אלה באמצעים מגבילים פחות (כמו מעצר הבית שהומלץ על ידי השופט טל). ונראה כי אף נציגי המדינה סברו כך, שכן הם טענו כי יש חשש לסכנה מוחשית מפני שבמעצר בית יקל על הנאשמים לקיים מגע עם העולם החיצון. טענה זו רק מחזקת את ההרגשה כי נעשה כאן שימוש בלתי מוצדק בסמכות המעצר. האם חלק ממטרת המעצר היא למנוע מהם קשר כזה? האם קשר עם העולם החיצון הוא עבירה פלילית מסוכנת? האם זהו סוג הנזק שכדי למנוע אותו יש לעצור את הנאשמים לפני שנשפטו והורשעו?

    החלטתו של השופט לוין מעלה מחדש את השאלות שהביאו לחקיקת החוק: מה אנחנו מרוויחים מזה שאנשים שאינם אלימים ואין חשש כי יברחו יושבים אצלנו במעצר עד תום ההליכים? מדוע אין זה מספיק שנדרוש מהם לרצות את העונש שייפסק להם לאחר שיזכו למשפט הוגן ויורשעו כדין ולאחר שתתבררנה כל עובדות המקרה המיוחדות? אם ייפסק להם מאסר – הם לא ישבו פחות אם נשחרר אותם עתה. הם רק יחיו בחברה שבה לוקחים ברצינות את זכותו של כל אדם, גם אם הוא נאשם בפלילים, למשפט והליך הוגנים. חברה שבה בית המשפט העליון אינו מכריז על תפישתו את חומרת המעשים לפני שהתבררו העובדות. ואם לא ייפסק להם מאסר, או שתקופתו תהיה קצרה מתקופת המעצר – הרי אין להשיב את הנזק שנגרם להם.

    פעמיים נתן בית המשפט המחוזי החלטות שהתבססו על פירוש מתקבל על הדעת של המצב המשפטי והגנו על זכויות נאשמים. פעמיים השתמש בית המשפט העליון בכוח הערעור והפך את ההחלטות. שתי ההחלטות מעוררות שאלה לגבי תפקיד בית המשפט העליון, שכן אנו פונקנו והורגלנו לשמוע כי בית המשפט העליון שלנו רואה את תפקידו כהגנה על זכויות אזרח, וכדי להשיג מטרה זו יפרש הוראות חוק ומעשי מנהל באופן שיגן עליהן.

באמצעות עקרון פרשנות חשוב זה נתן לנו בית המשפט בסיס חוקתי מפואר להגנה על חירויות יסוד ללא חוקה. הרבה מהחלטות אלה ניתנו דווקא על ידי השופט ברק. החלטתו של השופט ברק תמוהה על רקע זה, ויוצרת את החשש כי חופש הביטוי והעיסוק חשובים יותר (או שונים) מזכויות חשודים, או לפחות חשודים מסוימים. אבל החלטתו של השופט ש.לוין, שלא כמו ההחלטה של השופט ברק, אינה מעוררת רק את השאלות האלה. היא מעוררת גם שאלה חשובה נוספת: האם בית המשפט העליון דווקא, עולה על דרך חדשה-הפוכה, ומפרש אותם חוקים לא רבים אשר כוונתם המפורשת הייתה לחזק את זכויות האזרח בצורה המגבילה אותן?

    אני מעדיפה את הדימוי הישן של בית המשפט על זה החדש העולה מן הפסיקה בעניין מעצר עד תום ההליכים. אני סבורה כי זכויות אזרח, ובעיקר זכויות הליך הוגן, הן הבסיס ההכרחי לשיטת משפט המכבדת את הכפופים לה. אינני מן המחזרים אחרי סכנות, ואינני רוצה לחבל באכיפת החוק. אינני שמחה גם עם החריגים הכלליים שהחוק קובע לעניין מעצר עד תום ההליכים. האם באמת חייבים להחזיק אב הרוצח מתוך רחמים את בנו הסובל ממחלה ממארת חשוכת מרפא במעצר עד תום ההליכים? הייתי מעדיפה פתרון שיקנה סמכות לעצור רק כאשר יש חשש אמיתי כי השחרור יגרום נזק. אולם זה לא הפתרון שהתקבל על ידי המחוקק שלנו. הוא העדיף לשמר כמה חריגים כלליים כאלה. לזכותו ייאמר, כי הם אינם רבים מאוד. הייתי מקווה, כי בית המשפט העליון יהיה זה שידחה פירוש אפשרי להוראות החוק שפותח את הפתח, מחדש, למעצר עד תום ההליכים, למרות שאין חשש לנזק כזה גם מחוץ לאותם חריגים כלליים. שיחזק את ידיו של בית המשפט המחוזי על שזה הפירוש שנתן לחוק. צר לי על שלא כך נתגלגלו הדברים. ועדיין אין זה מאוחר מדי: החוק הוא חדש, וניתן לו בינתיים פירוש על ידי שופט יחיד, בסיטואציה קשה מבחינה ציבורית וקולגיאלית. אני מקווה כי בית המשפט העליון ימצא הזדמנות קרובה לתת פירוש הולם, המתיישב עם גישתו הכללית לזכויות אזרח, להוראות החוק החדש שקיבלה הכנסת.