ליהודים זכות ליישובים משלהם

גם ליהודים חילונים מגיע הביטחון שיישוביהם לא ייהפכו לדו-לאומיים.

    חשוב לא להניח להחלטת הממשלה, להעביר בשלב זה את הצעת החוק של חבר הכנסת דרוקמן לבחינה בוועדת נאמן, להפסיק את הדיון בנושא. חשוב גם שזה יהיה מעמיק ולא יכלול רק תיוג של ההצעה כגזענית או עוקפת בג"ץ על ידי מתנגדיה, או כחיונית להמשך הציונות על ידי תומכיה.

    הצעת החוק, המעניקה הסמכה מפורשת להקמה של יישובים יהודיים, שוברת פרקטיקה חוקתית עקבית שאומצה בישראל, ולפיה – בחריג הייחודי של חוק השבות – אין חוקי המדינה נוהגים אחרת ביהודים ובמי שאינם יהודים. חשוב לשמר את המסורת הזאת, המדגישה את שוויון האזרחים בפני החוק, ולהימנע מחקיקת החוק המוצע. מצד שני, לא כל הסדר המבחין בין קהילות לאומיות הוא גזעני ובלתי מוצדק. במציאות הישראלית המורכבת, דרישה להתעלמות מלאה ממוצא לאומי, שפה, דת ותרבות שונים לא תוכל להתממש, שכן מרכיבים אלה בזהותם של תושבי המדינה חשובים להם במקרים רבים יותר מאשר אזרחותם המשותפת.

    הצעת דרוקמן לא באה בחלל ריק. היא תגובה על החלטת בג"ץ בעניין קעדאן. החוק מבוסס על קריאה של ההחלטה ולפיה המחויבות (המוסכמת) לאיסור אפליה בין יהודים לערבים מונעת הקמת יישובים, שמטרתם חיזוק הנוכחות היהודית בחבלי ארץ בישראל, וכי היא מכריזה כבלתי לגיטימית על משאלתם של יהודים לחיות ביישוב קהילתי שתרבותו הציבורית יהודית-עברית. לפי קריאה זו, ההחלטה בעניין קעדאן מחייבת "עיוורון צבעים" ביחס למוצא לאומי או דתי או להוויה תרבותית בהחלטות על קבלת מתיישבים ביישוב קהילתי, לפחות כשמדובר בקהילת הרוב בישראל. מיעוטים כגון ערבים, חרדים, בדווים או דרוזים יכולים לתבוע הומוגניות ביישוביהם כדי לקיים את אורח חייהם המובחן. הרוב היהודי שאינו שומר מצוות אינו נתון לחשש כזה, ולכן אינו יכול לתבוע הדרה של גורמים תרבותיים ולאומיים שונים ממנו בלי שהדבר ייחשב כאפליה פסולה (ואף כגזענות).

    אם אכן קובעת הלכת קעדאן את הדברים האלה, והדבר כלל אינו ברור, אני סבורה שהיא מוטעית. יהודים הם אמנם רוב בישראל, אך הם מיעוט קטן באזור עוין. בתוך המדינה יש מיעוט גדול השייך לאומה הערבית שהיא הרוב הגדול באזור. הרצון לייצב שליטה בשטח ישראל, כל עוד אינו פוגע בזכויות מוקנות של ערבים, הוא אינטרס לגיטימי. דווקא מכיוון שיהודים וערבים אינם ששים להתגורר יחדיו, הדבר דורש יכולת להבטיח כי יישובים של קבוצה אחת לא ישנו את אופיים ליישובים דו-לאומיים או אף ליישובים בעלי רוב של הקבוצה האחרת. יכולת כזו מחייבת אפשרות חוקית למנוע חדירה ערבית מסיבית ליישובים יהודיים, ולהיפך. היא ודאי אינה מתיישבת עם גישה של "עיוורון צבעים".

    השתמעויות לא רצויות אלה של הלכת קעדאן אינן נובעות מהעיקרון החשוב שנקבע בה, של אי-אפליית ערבים. המאבק על החוק רק הסיט את תשומת הלב מבעיה אמיתית שעולה מפרשת קעדאן: אילו היו לערבים הזדמנויות מגוונות לרמת מגורים טובה ביישובים ערביים הם היו מעדיפים להתגורר בסביבתם התרבותית. בנסיבות כאלה, הבודדים שהיו מעדיפים בכל זאת להתגורר ביישובים יהודיים לא היו מהווים בעיה. על רקע זה, הדרתם מיישובים יהודיים המעניקים רמת מגורים טובה יותר יכולה בהחלט להיראות כאפלייתם לרעה. לכן, הדרך הנכונה להתמודד עם הלכת קעדאן איננה חקיקה פסולה אלא גיבוש תוכניות התיישבות ודיור מקיפות, שתכלולנה מענה מגוון ומספק לכל המגזרים. במסגרת תוכנית כזאת, אפשר בהחלט להגן על הקמה של יישובים שיאפשרו לכל קבוצות האוכלוסייה בישראל לחיות בסביבתן התרבותית.